הנחת המוצא בספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני (תשס"ח) היא, שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה'. משמע, החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם בכלים המגוונים שהוא משתמש בהם, בלימוד הפורמלי ובמסגרות הבלתי-פורמליות לסוגיהן.
המכלול החינוכי שמדובר בו בספר זה בהרחבה ובפירוט נוגע לשני מובניו המקובלים והקשורים הדדית של החינוך הלאומי: חינוך החובה ה'לאומי' לכול, שבאמצעותו יכול החינוך ללאומיות להגיע אל כל ילדי הלאום וגורם לאינטגרציה חברתית בין אוכלוסיות ושכבות חברתיות שונות, וחינוך ערכי או אידאולוגי ל'לאומיות'. ספר זה בא להשלים את החסר במחקר הלאומיות במה שנוגע להיבטי החינוך, ומפרט את אמצעי 'החינוך הלאומי' בבתי הספר בזיקה לשני המובנים דלעיל.
שאלות המחקר בספר שונות מאלה הרווחות בחקר הלאומיות (ומקבילותיה ה'פטריוטיזם' ו'הדת האזרחית'): באמצעות אילו כלים חינוכיים (פורמליים ובלתי-פורמליים) שלובים הונחלה הלאומיות בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים? מה היו דרכי ההפצה של החידושים הללו בחינוך הציוני בין בתי הספר, ועם מי ובאילו שיטות התנהלו שותפויות עם בתי הספר לצורך הנחלתם? מה היו העקרונות החינוכיים הכוללים שהנחו את כל הכלים, החידושים והשותפויות הללו? המחקר המוצג בספר עוסק בעידן הציוני בישראל: החל בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ-ישראל (1882–1918) וכלה במדינת ישראל של ימינו, בשלושה מעגלים קהילתיים קונצנטריים: (1) החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש ומשמש 'מעבדה חינוכית-חברתית' בישראל ובעולם. (2) 'זרם העובדים' של ההסתדרות הכללית של העובדים (אחד משלושת זרמי החינוך בתקופת 'היישוב' וראשית מדינת ישראל), שהחינוך הקיבוצי היה חלק אוטונומי בתוכו. (3) 'החינוך הכללי' (הלא-דתי) ביישוב ו'הממלכתי' במדינת ישראל; 'הממלכתי' מכיל כיום את שני קודמיו.
יובל דרור (תשס"ח).כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני (עמ' יא-יג). ירושלים: מאגנס.