פרופ' נולה צ'לטון הצטרפה לחוג לאמנות התאטרון באוניברסיטת תל-אביב בתחילת שנות השבעים, והקימה דורות רבים של שחקנים. במקביל עברה, יחד עם עודד קוטלר ו"במת השחקנים", לתאטרון העירוני חיפה, והתחילה בפרויקט רב מימדים - קידומו של התאטרון הדוקומנטרי בארץ, תאטרון שמתמקד בתיעוד ובהעלאה לבמה של שאלות נוקבות הנובעות ממורכבותה של המציאות החברתית והפוליטית בישראל.
במקביל ליצירותיה בתיאטרון החברתי והדוקומנטרי, ביימה צ'ילטון גם יצירות מופת מהרפרטואר העולמי והישראלי, המשמשות עד היום דוגמא לבימוי ניסיוני, אמנותי וייחודי: "העיירה שלנו" מאת ווילדר (1972), "איש הקרח בא" (1972), "ליל העשרים" מאת סובול (1976), "הקייטנים" מאת גורקי (1977), "אחרון הפועלים" מאת סובול (1979), "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק (1979), "החווה" מאת קרויץ (1980), "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק (1994), "העלמה והמוות" מאת אריאל דורפמן (2004), "סוף משחק" מאת בקט (2010).
נולה צ'ילטון מאמינה שיש בכוחו של התאטרון להביא את היוצרים והקהל למודעות חברתית, תרבותית ופוליטית, אמונה שהפכה למעשה בעשרות ההצגות שביימה. בכל אחת מהמסגרות שיצרה עודדה אמנות צעירה וחדשנית בתחומים שונים וגילתה כוחות אמנותיים חדשים במרכז ובפריפריה.
בגיל 89, נולה עדיין מגיעה מדי שבוע ללמד בחוג לאמנות התאטרון באוניברסיטת תל-אביב, בשקט, בצנעה המיוחדת לה, רחוק מעיני הציבור, היא ממשיכה, שנים רבות לאחר יציאתה הרשמית לפנסיה, ללמד ולהכשיר שחקנים צעירים למלא אחר חובתם המוסרית והאזרחית ולהשתמש בתאטרון ככלי לקידום מודעות חברתית ולהשמעת קולם של אלה שקולם עדיין לא נשמע.
