מה יקרה כשלרובוטים יהיו רגשות?

לפני כמעט 40 שנה הופיעה לראשונה על מסכי הקולנוע סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים", שהזמינה את כולנו להצטרף למסע אל אותה "גלקסיה רחוקה, רחוקה". מדובר באחת מסדרות הסרטים המצליחות והרווחיות בהיסטוריה, עם השפעה תרבותית עצומה. לדוגמא, בשנת 2001  במפקד האוכלוסין הבריטי, ציינו 390,000 איש שהדת שלהם היא "ג'דיי" –הדת הרביעית בגודלה שצוינה בסקר, וכמות "המאמינים" שלה גדולה יותר ממאמיני דתות מבוססות כגון בודהיזם ויהדות. כל אחד מששת סרטי הסדרה (השביעי יוצא לאקרנים בימים אלו ממש) מתאר מלחמת "טובים" מול "רעים" שבה משתתפים בני אדם, מינים שונים של חייזרים וגם... רובוטים.

הרובוטים של מלחמת הכוכבים, בעיקר C-3PO  ו – R2-D2 הפכו לגיבורי תרבות. הם מתקשרים, יש להם אישיות, הם מקבלים החלטות ואפילו מרגישים ומבטאים את הרגשות שלהם. בסרט החדש, "הכוח מתעורר", מצטרף רובוט חדש לצוות. BB-8 היא רובוטית חמודה ועגולה, וכבר מהטריילרים הראשונים של הסרט ההתלהבות סביבה הייתה גדולה. היא כמעט גונבת את אור הזרקורים מהכוכבים האנושיים. חברת דיסני, שקנתה את הזכויות לסרטי "מלחמת הכוכבים" והפיקה את הסרט החדש, לא מגלה כמובן איך נבנתה  8-BB, אבל אנחנו יודעים שזו לא "בובת רובוט" שמפעיל שחקן אנושי, וזו גם לא אנימציה ממוחשבת. לצורך הסרט נבנה רובוט אמיתי, עובדה שכמובן תרמה להתלהבות מהדמות.

הרובוטית BB-8 בפעולה. תמונה מתוך הסרט "הכוח מתעורר". צילום: David James

רובוטיקה ותבונה מלאכותית הם שני מונחים חמים מאוד. אין טעם לשאול "האם רובוטים ישנו את חיינו" כיון שזה כבר קרה. הם כבר היום חלק גדול מחיינו – עובדים במפעלים, מנקים לנו את הבית ואפילו מדברים אתנו מתוך הטלפון הנייד (נסו לשאול את " are you a robot?" SIRI ותקבלו תשובה מפתיעה). רובוטים פה, וכנראה שהם פה כדי להישאר. השאלה היא – מה יקרה בעתיד ואיך זה ישפיע עלינו, בני האדם?

היזהרו לא להעליב את הרובוט שלכם

במעבדת הסקרנות של ד"ר גורן גורדון באוניברסיטת תל אביב, מפתחים את הדור החדש של רובוטים: רובוטים סקרניים שלומדים לבד כיצד להתנהג - התנהגות שמבוססת על הבנה ומידול מתמטי של מוח האדם. שאלנו את ד"ר גורדון, מתי יהיו לנו רובוטים עם אישיות, שיודעים להבין שפה מורכבת וגם שפת גוף, שמתקשרים, חושבים ואפילו מרגישים?

"כדי להבין מה צריך לקרות כדי שרובוטים כמו C-3PO, R2-D2  וגם התוספת החדשה BB-8 יהיו אפשריים בעולם שלנו, ולא רק בגלקסיה רחוקה מאוד, צריך להפריד בין שני מרכיבים: הפיסי והקוגניטיבי. מבחינה פיסית BB-8 זו דוגמה מעולה לכך שהעתיד כבר כאן: הרובוט אמיתי, זז ועושה באמת כל מה שהוא מציג בסרט. בתחרות  Darpa Robotics Challenge שהתקיימה השנה, ראינו רובוטים שעושים המון פעולות אנושיות, כמו לנהוג במכונית, לפתוח דלתות או להשתמש בכלים. למרות שהיו רובוטים שהצליחו לבצע את כל המשימות, התחרות גם הראתה עד כמה אנחנו רחוקים מרובוטים אנושיים עם יכולות פיסיות אנושיות מלאות."

המרכיב הקוגניטיבי הוא הנקודה המעניינת. האם רובוטים יוכלו לתקשר, להבין ואפילו להרגיש?  "תחום התקשורת הוא המתקדם ביותר", מסביר ד"ר גורדון. "ישנן התפתחויות ענקיות בתחום, כמו זיהוי דיבור וניתוח שפה טבעית, שכבר מגיע לרמות מאוד גבוהות. יש דוגמאות לרובוטים עכשוויים שמשתמשים בזה, כמו פיתוח נפלא שנקרא JIBO, שהוא מאין "עוזר אישי" שיודע להבין ולענות בשפה יומיומית, לזהות את המפעילים שלו ואת הקשר ביניהם וללמוד תוך כדי שימוש איך להיענות לצרכים שלהם. אבל חייבים לזכור שבתקשורת אנושית ישנם מרכיבים רבים לא-מילוליים, כמו שינוי הטון ותנוחת הגוף. גם שם יש התפתחויות גדולות, אבל הדרך לרובוטים שיידעו להבין ולהשתמש בהתנהגות אנושית אמיתית עדיין ארוכה."

מעבדת הסקרנות באוניברסיטת תל אביב

איך נרגיש אם לרובוטים יהיו רגשות?

ומה לגבי רגשות? הסיבה שמיליוני אנשים מתחברים לרובוטים של מלחמת הכוכבים היא שהם שמחים, מתלהבים או נעלבים בדיוק כמו הדמויות האנושיות. לדברי ד"ר גורדון, "יש כבר פיתוח של רובוטים שמראים רגשות על-ידי פרצופים שונים, ואפילו לומדים אילו פרצופים זוכים לתגובות מאנשים שמתקשרים עמם. לדוגמא, בנינו רובוט שמטרתו היתה ליצור אינטראקציה כמה שיותר ארוכה עם אנשים, בעזרת הבעות פנים שחיקו הבעות אנושיות. הרובוט גילה לבד, בלי שתכנתנו אותו ככה, שכשהוא בוכה או עושה פרצוף עצוב, אנשים נשארים לידו הכי הרבה זמן. למעשה ככה גם תינוק לומד – כשהוא בוכה מבוגרים מרימים אותו ומטפלים בו, והוא מתוגמל על צורת התקשורת הזאת.  אבל האם רובוטים שילמדו להביע רגשות באמת ירגישו משהו? כאן הדעות חלוקות לגבי האם זה חשוב, כלומר, אם אנחנו חושבים שהם מרגישים ואפילו מפתחים אמפתיה כלפיהם, האם זה חשוב אם הם באמת מרגישים?"

אחרי שהשתכנענו שרובוטים שנוהגים במכונית ושמזמינים עבורנו משלוח מהמסעדה האהובה עלינו הם רק עניין של זמן, הגיע זמן לשאלה הבאה. כבר יש אנשים שעושים את כל הפעולות האלה, והם גם עושים אותן לא רע. מדוע טובי החוקרים והמדענים משקיעים מאמץ גדול כל כך לייצר מכונות שיהיו כמונו? האם זה רק רצון לחיות את הפנטזיה שגדלנו עליה בסרטי מדע בדיוני, כמו מלחמת הכוכבים?

ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית מהתכנית הרב תחומית במדעי הרוח, מאמינה שהציפיות הגבוהות כל כך שהחברה שלנו משליכה על רובוטים עתידיים להיות עובדים, מטפלים ובני לוויה טובים, אף יותר מהמקור האנושי, נובעות ככל הנראה מהרגשות המורכבים שלנו כלפי בני האנוש האחרים שמקיפים אותנו. "מכונות הן צפויות, ניתנות לשליטה, ואפשר לנטרל אותן אם הן מאתגרות אותנו. זה משהו שקשה לומר על אנשים. הטכנולוגיה מטפחת בנו את אובססיית השליטה ונותנת לנו הרבה אפשרויות שליטה. יחסים עם רובוטים יכולים להציע לנו לחוות את הרגשות שנלוות לקשר עם מישהו אחר, אבל ללא האחריות והפגיעות שקשר עם אדם אחר תובע מאתנו."

עבור ד"ר וייסמן, האינטראקציות של אנשים עם רובוטים, אפילו בגרסאות הלא מפותחות יחסית שקיימות היום, הן הזדמנות להבין קצת יותר דווקא אותנו ואיך אנחנו פועלים. "מה שמעניין הוא שדווקא עבודות שאנחנו מתייחסים אליהן כפשוטות ואוטומטיות, כמו קיפול כביסה או הרמת כוס, התגלו כמשהו שקשה מאוד ללמד רובוט לעשות. אלו פעולות שמחייבות הפעלה בו זמנית של חושים רבים, ולא ידענו עד כמה הן מורכבות עד שניסינו ללמד רובוטים לעשות אותן. באופן מפתיע, דווקא תחומים בהם חשבנו שהבסיס להצלחתם הוא אינטראקציה אנושית, כגון טיפול ותמיכה נפשית, יש לרובוטים הצלחות מפתיעות – פשוט מעצם העובדה שהרובוט מבצע מחוות של אדם מקשיב."

"אני מתבוננת בתחום הרובוטיקה כשיקוף של מצב החברה האנושית. ההתפתחויות בתחום הזה מצביעות על הצרכים, החולשות והחזקות שלנו. אנו מאד רחוקים מיצירה של תודעה רובוטית עצמאית פשוט כי אין לאף אחד מושג מהי תודעה. בינתיים ישתעשעו הרובוטים בפנינו על המסך ההוליוודי."

אני, רובוט

פרופ' מתי מינץ מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית הספר סגול למדעי המוח, מעודד אותנו לאתגר את הדמיון שלנו אפילו יותר. במקום בני אדם שחיים לצד רובוטים, הוא מציג מציאות עתידית שבה נחיה בתוך רובוטים, כאשר הגבולות ביננו ובינם יהיו מטושטשים. "בפרויקט שלקחתי בו חלק יחד עם קבוצת חוקרים מ ETH-Zurich, יצרנו מבנה אינטראקטיבי שאנשים נכנסים לתוכו. המבנה הוא הרובוט, שמתקשר, צופה ומגיב לאנשים המאכלסים אותו. הצגנו את הפרויקט, שכונה ADA (על שם עדה לאבלייס, מתמטיקאית וסופרת מהמאה ה-19 הידועה בתור המתכנתת הראשונה) ביריד EXPO השוויצרי ב2002. (לצפייה בסרטון).

ADA הצליחה לתקשר, לצפות וליצר אינטראקציות שונות עם האנשים שנכנסו אליה. היא גם ידעה להתייחס אחרת למבקרים שהביעו נכונות גדולה יותר לתקשר איתה והתנהגו אליה באופן חיובי. אלו הוזמנו לשחק משחקים שונים וזכו גם לברכת שלום אישית כשעזבו את המבנה. מה שהיה מעניין לגלות הוא שהמבקרים באופן טבעי מאוד תקשרו עם ADA בצורה אנושית ופשוטה. זה לא היה להם יותר מדי מוזר "לדבר" עם החדר שבו הם נמצאים. הסיבה היא כנראה שזו פשוט שיטת התקשורת היחידה שאנחנו מכירים."

"מעבר לכך, אני צופה שבעתיד לא יהיו שתי אוכלוסיות מובחנות – אנושית ורובוטית, שיחיו זו לצד זו, אלא אוכלוסייה אחת שבה לכל פרט יהיה הרכב אחר של איברים אנושיים וסינטטיים. כבר היום מסתובבים ביננו אנשים רבים עם קוצבי לב, מוסתים המושתלים במוח (לחולי פרקינסון) ושתלים חושיים שעוזרים לעיוורים, למשל. בעתיד הרחוק יותר, שתלים במוחנו שיגדילו את נפח הזיכרון שלנו או אפילו את היצירתיות שלנו הם לא בלתי נתפסים."

העתיד שהחוקרים שלנו תיארו פה עדיין רחוק. יש לנו שאלות טכנולוגיות ומוסריות רבות לפתור לפני שהוא יהפוך למציאות. מה שבטוח הוא, שעיסוק ברובוטים ובאינטראקציה שלהם אתנו גורם לנו ללמוד דברים חדשים דווקא על עצמנו.