יש דבר כזה יותר מדי אהבה?

דמיינו לכם שילד זר ניגש אליכם סתם כך במקום ציבורי, מחייך אליכם ורוצה מאוד להפוך לחבר הכי טוב שלכם. נשמע תמים? יכול להיות, אך ככל הנראה שמדובר באחד מכ-800,000 הלוקים בתסמונת ויליאמס. מדובר בפגיעה גנטית, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהפרעת התנהגות חברתית. הלוקים בה הם ילדים שמחים, חיוניים, קופצניים ולבביים במיוחד, שלא מצליחים לעצור את עצמם מלהעניק אהבה לסביבה ולרצות להכיר אנשים חדשים כל הזמן. על פניו זה נשמע כמו תסמונת מקסימה ואופטימית, במיוחד בימים שבהם הניכור וההתבודדות החברתית רק הולכים ומחמירים, אבל יש בה גם צדדים פחות חיוביים, כמו מוגבלות שכלית ובעיות בריאות משמעותיות.

המעבדה של ד"ר בועז ברק מבית הספר סגול למדעי המוח ומבית הספר למדעי הפסיכולוגיה, חוקר נוירו-גנטיקה של הפרעות התנהגות, נמצאת על סף פריצת דרך מדעית, שתאפשר ללוקים בתסמונות הקשורות ליכולות חברתיות, לווסת התנהגות לרמות נורמליות, הן מצד החולים בתסמונת ויליאמס, שאצלם יש חברותיות יתר, ובתקווה שגם לאלו מהצד השני הסובלים מחסך בחברתיות, כפי שהיא מופיעה אצל הלוקים על הספקטרום האוטיסטי למשל.

מיאלין - מגן על סיבי העצבים וגם משפיע על האישיות

תסמונת ויליאמס היא תסמונת גנטית נדירה, הנגרמת בגלל הפרעה כרומוזומלית. "מדובר בחסר של 27-25 גנים בכרומוזום מסוים, שקיים אצל 95% מהלוקים בה", מסביר ד"ר ברק, שחוקר את הסיבות הגנטיות להפרעות התנהגות חברתית ספציפית, עם דגש על שתי תסמונות: אוטיזם, שם יש חסך בהתנהגות חברתית, ותסמונת ויליאמס. "מתוך 25 הגנים המדוברים יש גן שנקרא GTF2I, שלאחר הפגיעה בו מופיעה ההתנהגות החברתית המוגברת. אנחנו רצינו להבין מדוע חסר בגן הזה מוביל להתנהגות המוגברת הזו".

כדי לחקור את חשיבות הגן באזור מוחי מסוים ובאוכלוסיית תאים מסוימת, השתמש ד"ר ברק בחיית מודל, אשר הונדסה גנטית כדי להוות מודל לתסמונת. "במקום לפגוע בביטוי הגן בכל גוף העכבר, הינדסנו אותו כך שפגענו בגן זה באזורי מוח מסוימים בלבד אצל העכברים, וגילינו שפגיעה זו מספיקה כדי לעודד חברתיות יתר", הוא מספר.

"כעת רצינו לראות אילו מהגנים בקליפת המוח החיצונית של העכברים, באים לידי ביטוי אצל עכבר חולה לעומת עכבר בריא. לכן ערכנו לכל אחד מהם ריצוף גנטי. אצל העכברים החולים ראינו ירידה ברמת ביטוי גנים רבים, וגילינו ש-70% מהגנים שביטויים ירד בצורה משמעותית במוח של החיה החולה - קשורים למיאלין (מיאלין הוא החומר שעוטף ומבודד את הסיבים העצביים במערכת העצבים, כדי שיוכלו להעביר את הדחפים העצביים כהלכה, ובכך להוביל לתקשורת תקינה בין תאי העצבים במוח). כששכבת המיאלין אינה תקינה, מהירות ההולכה של האות החשמלי איטית יותר, הוא דועך ובעצם לא מגיע ליעדו, ואז יש פגיעה בתפקוד של תא העצב וכתוצאה מכך בתפקוד של אזורי המוח השונים".

כך גילתה קבוצת המחקר עדות ראשונה לכך שבתסמונת ויליאמס ישנה פגיעה בבידוד של עצבי המוח, וכתוצאה מכך - בתפקוד שלהם. "הוכחנו שיש ירידה בביטוי של גנים שקשורים במיאלין, וגילינו שמספר התאים שמייצרים מיאלין קטן יותר בקרב חיות המודל לתסמונת, ובדגימות מוח שנלקחו מאנשים שסבלו מהתסמונת ונפטרו. פגיעות אלה מובילות לפגיעה בעובי המיאלין, שהוא דק יותר ופחות פונקציונלי. כל אלו גורמים לבעיית מוליכות עצבית ולפגיעה בהתנהגות מוטורית, שידוע שהיא נפגעת כשיש פגיעה במיאלין".

^{חתך רוחבי של שלוחת תא העצב (אקסון) אשר עטופה בשכבת מיאלין (בשחור), במוח עכבר המודל (צילום מיקרוסקופ אלקטרוני: ד"ר בועז ברק)}

"לנרמל" את תהליך ייצור המיאלין

משגילו מה לקוי אצל החולים בתסמונת ויליאמס, הבינו החוקרים שהפגיעה במיאלין בתסמונת ויליאמס דומה למצב הקיים אצל חולי טרשת נפוצה (אך הנובע מסיבות שונות), שם הגוף חושב שהמיאלין הוא גוף זר ותוקף אותו. "החלטנו לתת תרופות שניתנות בטרשת נפוצה כבר 20 שנה ומוכחות כבטוחות וטובות, לאנשים עם תסמונת ויליאמס".

החוקרים נתנו לעכברים תרופה שמשפרת את המוליכות העצבית, ותרופה נוספת שמגבירה ייצור של מיאלין. שתי התרופות מאושרות ע"י ה-FDA. הן ניתנות באופן שיטתי לחולי טרשת נפוצה במטרה לעכב את התפתחות המחלה, ונחשבות לבטוחות.

"למרבה השמחה התרופות שיפרו את המוליכות העצבית ואת ההתנהגות החברתית והמוטורית של עכברי המודל לתסמונת", אומר ד"ר ברק ומוסיף "כעת אנחנו בפתחם של ניסויים קליניים גם בבני אדם, שייקחו חלק בניסוי במשך שלושה חודשים, בשיתוף עם פרופ' דורון גוטהלף, פסיכיאטר ילדים מהמרכז הרפואי שיבא. מדובר בתרופה שמדרבנת תאים מייצרי מיאלין לעשות את עבודתם, מה שלא קורה באופן טבעי אצל הלוקים בתסמונת ויליאמס וגם אצל חולי טרשת נפוצה, ואנחנו מקווים שהיא "תנרמל" את תהליך ייצור המיאלין בגוף החולים".

ד"ר ברק מקבל פניות קורעות לב של הורים לילדים הלוקים בתסמונת מכל העולם, אשר מבקשים לקבל את התרופה ולהשתתף בניסוי. "מצד אחד זה קשה, כי הרי אי אפשר לקבל את כולם, ומצד שני זה אחד הדברים שמדרבנים להמשיך ולעבוד על המחקר ולמצוא את הפתרון לתסמונת המורכבת הזו".

לשאלה האם בעקבות הגילוי יהיה אפשר 'לשחק' עם רמות הגן, כדי להשפיע על ההתנהגות החברתית, ולתת למי שיחפוץ בכך 'מנת אהבה', עונה ד"ר ברק בחיוך "ללא ספק, מדובר בדיון פילוסופי מורכב, שהרי יש גם מי ששואל 'מי אמר שילד הלוקה בתסמונת היה רוצה שירפאו אותו מזה?'"