מכתב נשיא אוניברסיטת תל אביב לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשפ"ה

חברות וחברי קהילת אוניברסיטת תל אביב, סגל אקדמי ומנהלי, תלמידים ותלמידות, ידידים ובוגרים,

השבוע אנחנו פותחים את שנת הלימודים תשפ"ה, כאשר מלחמה עקובה מדם עדין מתנהלת ביננו לבין אויבינו, וכאשר אין לדעת כיצד היא תתפתח בכלל, ועם איראן בפרט.

מועקת החטופים מכבידה על כולנו. קשה להאמין שיותר משנה אחרי האסון הנורא של ה-7 באוקטובר עשרות רבות של חטופים וחטופות עדיין נמקים בגיהינום המנהרות של עזה, כאשר גופותיהם של רבים אחרים מוחזקות שם כקלפי מיקוח. לא ננצח במלחמה מבלי להשיב את כולם הביתה. על אלו מתווסף הצער והאבל היומיומי על חיילנו וחיילותינו, ביניהם אף חברים בקהילת האוניברסיטה, אשר נפלו או נפצעו בעת שהם מגנים על כולנו, וכן על אזרחים ואזרחיות, נפגעי פעולות הטרור, בכל קצוות הארץ. הדאגה המתמדת לחיילים ולחיילות הלוחמים, ולעשרות אלפי הישראלים בדרום ובצפון, שנותרו בבתיהם או שנעקרו מהם מכורח הנסיבות, אינה מרפה לרגע.

אולם – אין לנו ארץ אחרת, ועלינו להיאבק עליה. כך עשו ההורים והורי ההורים של רבים מאיתנו עוד לפני קום המדינה, ועכשיו הגיע תורנו. הדור הצעיר הנפלא שלנו, שרבים מבניו ובנותיו מחרפים את נפשם בשדה הקרב, מטיל אף עלינו, המבוגרים יותר, אחריות כבדה. מה אנו  באוניברסיטה עושים, ומה עלינו עוד לעשות בתקופה הרת גורל זו?

ראשית, משימה מרכזית שלנו הן בשנה שחלפה והן בשנה זו, היא לעשות כל שבידינו על מנת שחיילות וחיילי המילואים שלומדים אצלנו, כמו גם תלמידות ותלמידים שהם בנות ובני זוג של חיילים וחיילות, יוכלו להשלים את שנת הלימודים בהצלחה. הצענו תמיכה כלכלית בצד תמיכה אקדמית ונפשית בשנה שעברה ונמשיך בכך גם  השנה. קרן החירום שהקמנו בעזרת ידידי האוניברסיטה בארץ ובעולם עזרה לנו מאד בכך.

שנית, הצלחנו היטב בשנה שחלפה להכיל מתחים בקמפוס בעקבות המלחמה, תוך שמירה על מרחב דמוקרטי, תוך הגנה על זכויות האדם וזכויות האזרח של כולם. בני ובנות קהילת האוניברסיטה, יהודים וערבים, משמאל או מימין, יקרים לנו באותה מידה. דיון פתוח וחופשי על כל נושא הוא מנשמת אפה של האקדמיה, ועל כך נקפיד גם השנה.

שלישית, משימה מרכזית עליה אנחנו שוקדים היא החזרת כמה שיותר חוקרות וחוקרים ישראלים הלומדים בחו"ל לאוניברסיטת תל אביב, לא פחות מאשר בשנים עברו. חוקרות וחוקרים אלו הם הדור הבא של האקדמיה, הם המדע והרוח שבלעדיהם אין לנו עתיד. מדינת ישראל נראית אולי פחות אטרקטיבית מבעבר בעיני אחדים מהם, אך אין לי ספק שנעבור את המשבר הקשה בו אנו מצויים, ואף נצא ממנו מחוזקים.

רביעית, החרם הגובר על האקדמיה הישראלית בעולם (BDS) משפיע על כולנו. כל האוניברסיטאות בארץ חברו יחדיו, ופועלות בשיתוף פעולה יוצא דופן כדי לצמצם את תוצאות החרם בכלים משפטיים ואחרים. פה ושם היו לנו הצלחות אך עוד רבה הדרך.

חמישית, החל מן ה-7 באוקטובר ועד עצם היום הזה קהילת האוניברסיטה כולה, ואף האוניברסיטה כגוף, מעורבות בפעילויות התנדבותיות רבות ומגוונות. ימים ספורים לאחר ה-7 באוקטובר התנדבו חברות וחברי קהילתנו לסייע בדרום ובצפון הן בתחומי ההתמחות שלהם, והן בחקלאות ובעבודות כפיים שונות. נמשיך לעשות זאת גם בשנה הבאה, בין היתר – כך אני מקווה – בשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות בדרום ובצפון. חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה הקמנו את מרכז הפוסט טראומה באוניברסיטת תל אביב, המטפל במאות רבות של נפגעים, אזרחים וחיילים כאחד. אף כאן עזרו לנו ידידי האוניברסיטה בארץ ובעולם בתמיכתם הכלכלית הנדיבה.

שישית, גם בשנה זו נמשיך להגן על החופש האקדמי ועל העצמאות של האוניברסיטאות בישראל מפני שוחרי רעתם. חופש אקדמי הוא תנאי הכרחי לחופש המחשבה, לחינוך אקדמי מאתגר ולמחקר פורץ דרך. בלי אלו נהפוך למדינת עולם שלישי. אני מבטיח לכם שאשמור על החופש האקדמי שלנו כעל בבת עיני.

עד כאן משימות מיוחדות המאפיינות את התקופה. אך לא פחות חשוב מכל אלו, בשנה שחלפה המשכנו בהוראה ובמחקר, כאילו – כמעט כאילו – לא היתה מלחמה. אין לנו כאוניברסיטה, ואין לנו כמדינה את הפריבילגיה להפסיק "לייצר" רופאים/ות, מהנדסים/ות, פסיכולוגים/ות, עובדים/ות סוציאלים, מדענים ואנשי רוח. אין לנו גם את הפריבילגיה להפסיק לקדם את המחקר. זה חוסננו, זה עתידנו, ואיננו יכולים לוותר עליהם, לא בעתות שלום ולא בעתות מלחמה.

אני מודה לכולכם, סגל אקדמי ומנהלי, על עבודתכם הקשה בשנה שחלפה כדי לעמוד במשימות שהצבנו לעצמנו. אני אף מודה לידידינו בישראל ובעולם על תמיכתם הנדיבה באוניברסיטה ובמדינת ישראל. ולכם התלמידים והתלמידות – תודה על הסבלנות כלפינו. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי שתפיקו את מירב התועלת, ואולי גם ההנאה, מן הלימודים באוניברסיטת תל אביב.

אני מאחל לכם שנה טובה ומוצלחת, מי ייתן ושקט ושלווה יישרו במקומותינו, ישובו החטופים לבתיהם, יחלימו הפצועים, ויחזרו העקורים לבתיהם.

שלכם,

אריאל פורת