יום זכויות הילד הבינלאומי - במה התקדמנו ועל מה עוד צריך לעבוד?

הם הבנים והבנות שלנו, האחיות והאחים הקטנים, האחיינים והאחייניות, וגם הילדים שהיינו פעם, שעדיין נוכחים בנבכי הנפש שלנו. אנחנו רוצים לתת לילדים המקיפים אותנו את סביבת הגדילה הטובה והמוגנת ביותר, ומשקיעים בכך מאמצים ומשאבים רבים. היום זה נראה לנו ברור מאליו, אך האם זה היה כך תמיד? ומה בכל זאת עוד אפשר לשפר?

היום, ה-20 בנובמבר, מציינים ברחבי העולם את יום זכויות הילד הבינלאומי. ב-1989 אישרה עצרת האו"ם את אמנת זכויות הילד. מדינת ישראל הצטרפה וחתמה על האמנה בשנת 1991. ביום זה פועלת התקשורת בכל העולם למען קידום המודעות לזכויות הילד, לרווחתם ולבריאותם של כל ילדי העולם, וגם לעידוד האחווה, הקבלה וההבנה בין הילדים. לרגל המאורע, שאלנו את פרופ' תמי רונן, ראש המרכז לזכרה של רנטה אדלר לחקר רווחת הילד ושלומו בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, מדוע היה חשוב ליצור את אמנת זכויות הילד ומדוע כל-כך חשוב לקיים מדי שנה את יום זכויות הילד הבינלאומי?

"ילדים בעבר הרחוק נחשבו לרכוש הוריהם (ראו סיפורי דיקנס) והיה עליהם להיזהר לא להישמע ולא להיראות. במאה הקודמת ילדים עדיין פנו להוריהם ב: "כן אדוני ולא אדוני" (ראו ספורי אוליבר טוויסט), ומכירת ילדים ועבודת ילדים נחשבו לדבר רגיל. רק בעשורים האחרונים החלו לדבר על צורך להגן על ילדים, להגביל עבודת ילדים ולא לנצלם." פרופ' רונן מסבירה.

"ההתייחסות אל הילד כאל בן אנוש שיש לו מחשבות, רגשות, צרכים משלו, הידיעה שצריך לתת לו את התנאים הטובים ביותר לצורך התפתחות תקינה, כי הילדים של היום הם הבוגרים של מחר – היא נושא חדש שהשתנה בעשורים האחרונים, אך לא הבשיל דיו. כיום כבר ברור לנו שזה לא תקין להכות ילדים, אך לחשוב שלילד יש זכויות ושהוא צריך להישמע ולהיראות - זה עדיין לא מובן מאליו."

האם ניתן לומר שבימינו מצבו של הילד הולך ומשתפר באופן מתמיד?

"במדינות המפותחות מצבם של הילדים משתפר, אך לא מספיק ועדיין רחוק מלהגיע למקום בו הוא צריך להיות. בואו ניקח לדוגמא את בתי המשפט: ילדים מהווים סיבות למריבות בין הורים. הידיעה שלילד יש זכות לבטא את דעתו עם איזה הורה ברצונו להיות במקרה של גירושין, אם הוא רוצה לצאת מהבית או להישאר בו - היא חדשה. רק בשנים האחרונות התחילו לשאול את הילדים מה הם רוצים (ודאי שההחלטה אינה בידי הילד ולא תמיד הוא מודע לכל ההשלכות, אך לפחות קולו צריך להישמע), והזמנת ילדים לבית משפט, לוועדות החלטה, לוועדות במשרד החינוך - היא לא דבר מובן. בבתי ספר מפתחים תקנונים שרובם מתייחסים לחובות הילד – לבוא עם תלבושת אחידה, לא להיות אלים, להגיע בזמן. בכמה בתי ספר מופיע בתקנון שלכל ילד יש זכות לבטא את דעתו? שיש לו זכות שיתייחסו אליו בכבוד? שיקשיבו לו?"

"אנחנו למדנו שאסור לפגוע בילדים, ואכן יש שיפור בהבנה שצריך להגן על הילד, אך זה לא מספיק. אנחנו עדיין לא מודעים לצורך לשתף ילדים בתהליך קבלת החלטות, באבחונים, בבדיקות ובהליכים שהם עוברים, עדיין איננו מודעים לכך שלא מספיק שהילד לא ייפגע – צריך לדאוג שהוא ישגשג, צריך לדאוג לצרכיו הרגשיים, צריך לחשוב על התייחסות אל הילד בגובה העיניים. חישבו למשל על מצב שבו ילד לא נכנס לבית הספר כי הוריו לא שילמו על הטיול השנתי, כי רמת הדתיות שלו לא מתאימה לבית הספר, כי הוא חלק ממיעוט מנוכר בחברה – מה עובר הילד שנשאר בחוץ?"

האם מקבלי ההחלטות אצלנו מתחשבים בילדים? עד כמה לוקחים את הצרכים שלהם בחשבון?

"אחד הפרויקטים היפים שמנהל המכון לשלטון מקומי בפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון, ברשותו של אופיר פינס, הוא פרויקט עיר ידידותית לילדים. ראשון לציון הנה העיר הראשונה שהצטרפה, ותו התקן לנושא ניתן על ידי יוניסף. תו תקן זה מיועד להעלות את מודעות העיר כולה לצורכי הילד, ולהתחשב בו בכל דבר – בתכנון הכבישים, המדרכות והשלטים בעיר, בתכנון חופי הים והתחבורה, במנהל החינוך והתברואה וכדומה. עברנו דרך ארוכה מפגיעה להגנה. אנחנו רק בתחילת הדרך במעבר ממניעת נזק לסלילת הדרך לשגשוג." מסכמת פרופ' רונן.