לא עובר מסך

כולנו הזדעזענו מאירועי הטרור שפקדו במהלך החודש האחרון את ישראל, במיוחד מהאירוע האחרון ברחוב דיזיגנוף, שבו נרצחו שני סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב, תומר מורד ז"ל ואיתם מגיני ז"ל. בעין אחת צפינו בשידור חי בכתבים שמתרוצצים בשטח יחד עם כוחות הביטחון ובעין השנייה גללנו ברשתות החברתיות, וקראנו בלייב על אנשים שפתחו את בתיהם, והעניקו מחסה לזרים מבוהלים שנותרו בחוץ. הדוקטורנט לידור איבן מהחוג לתקשורת ע"ש דן בפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון, מסביר על ההשפעה של הרשתות החברתיות על אופי הסיקור הטלוויזיוני בשעת חירום.

וויזואליות בלתי נסבלת

אופן הסיקור של הפיגוע בתל אביב בערוצי הטלוויזיה הוביל לביקורת ציבורית נרחבת. רבים טענו שהרצון של הכתבים הרבים שנכחו במקום להיות הראשונים שמביאים את "הסיפור", הוביל אותם לפרסום מידע עוד לפני שנבדק כאמין ולחשיפה של אנשי ונשות כוחות הביטחון שפעלו במקום, מה שיצר הפרעה ואף סיכן אותם.ן. אלפי תלונות הוגשו לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בעקבות השידורים. גם דוברי מערכות הביטחון פרסמו מסמך גינוי חריף על התנהלות מערכות החדשות.

האם באמת נחצו גבולות בסיקור הפיגוע בדיזינגוף? זו לא הפעם הראשונה שנוצר דיון ציבורי וביקורת כה ערה על סיקור פיגועי טרור. כבר בראשית ימי הטלוויזיה המסחרית בישראל בשנות ה-90', תקופה שאופיינה בגל טרור קשה, נמתחה ביקורת על הפרסום של תמונות מזירות הפיגועים בתל אביב ובמקומות נוספים: תמונות של הרס, פצועים וחלקי גופות פורסמו בטלוויזיה ובעיתונות הישראלית, ללא צנזורה כלל.

בדומה לסיקור הפיגוע שקרה בשבוע שעבר, גם אז דיון ציבורי ער הוביל את מועצת העיתונות בישראל לחשבון נפש ולאימוץ פרקטיקות אתיות עיתונאיות, שעוסקות בסיקור החזותי של אירועי מוות וטרור בישראל. דוגמה להחלטות אלו ניתן לראות בשינויים שבסיקור החדשותי שמוצגים במחקר השוואתי שקיים ד״ר טל מורס ופורסם לפני כעשור. ממצאיו מראים כי לאחר הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזינגוף בתל אביב בשנת 1994, התפרסמו יותר תמונות של זירות פיגועים שצולמו ממרחק. רוב התמונות שמכילות גופות טושטשו בשיטות חזותיות שונות, ומערכות החדשות בחרו לצנזר תמונות שעשויות להיות קשות ומזעזעות מדי עבור הצופים.

^{טרור זמין לכולם. בחורה מצלמת את זירת הפיגוע האחרון ברחוב דיזינגוף}

חיים בסרט

הקשר שבין הטרור ותקשורת דובר כבר בשנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת. ז׳אן בודריאר, מהסוציולוגיים החשובים והבולטים של זמננו, טען ליחסים סימביוטיים בין המדיה לבין אלו המבקשים להשליט פחד על הקהל באמצעות טרור. טרוריסטים זקוקים למדיה כדי לקבל תהודה ולזרוע אימה בקרב הקבוצה המותקפת. המדיה, מצדה, משדרת את אירועי הטרור ותיעודם במהדורות מיוחדות עתירות רייטינג וזולות יחסית להפקה. קשר זה, לטענת תיאורטיקנים רבים, גורם לטרוריסטים לבצע פיגועים שנראים כאילו יצאו מסרט הוליוודי, כדי שיתאימו לתוכן המוצג במדיה. החל בפיגוע במגדלי התאומים ועד לסרטוני האימה של דאע״ש. ככל שהתוכן הבדיוני אליו נחשף הקהל אלים יותר, כך עולה סף הריגוש שלו, וכך גם ארגוני הטרור מקצינים את מעשי הזוועה ופיגועי הטרור.

פיגועי הטרור המכים בישראל בשבועות האחרונים אינם נראים כמו מופעי הראווה בסדר גודל של הפיגוע במגדלי התאומים. בעת השידור מזירת הפיגוע בדיזינגוף, לערוצי החדשות היו מעט תמונות "קולנועיות" וסרטוני וידאו קולנועיים לשדר, וכדי למנוע מהצופים לזפזפ לערוץ מתחרה, או אפילו לכבות(!) את המסך, היה צורך לייצר ריגוש מסוג אחר. מבחינה חזותית וקולנועית, סיקור הפיגוע נראה כאילו נלקח מתוך פרק בסדרה הישראלית ״פאודה״. צילומי תקריב מהגב של כוחות ביטחון עוברים מדלת לדלת בניסיון לאתר מחבל, צילום מזווית נמוכה של שוטרים וחיילים עם נשקים שלופים המכוונים לבניין בו ייתכן ומסתתר המחבל, אלו ועוד מוכרים לציבור הישראלי ומשאירים את הקהל מתוח לראות כיצד יסתיים הסיפור. אם סיפורים כאלה מרתקים את הקהל למסך בסדרה בדיונית, מדוע שלא ירתקו אותו כשהם מתרחשים במציאות ובשידור חי?

על פניו, נראה שהתקשורת הפנימה ואימצה חלק מהמסקנות שנלמדו עוד בשנות ה-90', ונדיר יותר לראות תמונות גרפיות מזעזעות במהדורת החדשות. כעת, נראה שאת ה"ריגוש" וריתוק הצופים למסך מנסים ערוצי החדשות להשיג על ידי תיעוד של בריחת אזרחים מזירות ומרדף בשידור חי אחרי מפגע. אך האם ייצוגים חזותיים אלו קשים פחות? מחקרים שונים שנעשו בעשרות השנים האחרונות מראים כי חשיפה מתווכת לאירועים טראומטיים יכולה גם היא לעורר חרדה ותסמינים של פוסט טראומה בקרב הצופים.

^{הפכו לגיבורות וגיבורי הסרט. שוטרת בזירת האירוע עם טלפון ביד}

התכנים מפייסבוק – עכשיו גם על המסך הגדול

בחלק מן המקרים, מערכות החדשות משתמשות בתמונות ובסרטוני וידאו שמקורם ברשתות החברתיות השונות. במסגרת השימוש בחומרים אלו מפורסם גם מקור התוכן, שם הצלם ולעיתים גם עמוד או פרופיל הרשת החברתית ממנו נלקח התיעוד. פרסום המקור מחויב כדי להגן על מערכות החדשות מבחינה משפטית, אך ייתכן והוא משמש גם כהגנה מוסרית. כאילו כדי לומר 'את התוכן החזותי שאנו מציגים כעת, כבר ראיתם ברשתות החברתיות'. נקודה זו מעניינת כיוון שהיא יכולה להאיר עוד על הקשר שבין הרשתות החברתיות והבחירה של מערכות החדשות האם ומה לשדר. אם הקהל כבר נחשף לתוכן זה ברשתות החברתיות, מדוע לא לשדר אותו במהדורות החדשות? ואם הוא כבר שודר ברשתות החברתיות, כיצד מערכות החדשות יוכלו להישאר רלוונטיות עבור הקהל?

לאורך מהדורות החדשות שסיקרו את הפיגוע, ביקשו המגישים להדגיש את הרלוונטיות של הסיקור הטלוויזיוני בכך שהוא מהימן, גם אם איטי יותר מהרשתות החברתיות, ואף חזרו וביקשו להתעלם מהשמועות המופצות ברשתות החברתיות. אך התחרות על תשומת הלב של הקהל והרצון להביא בשידור חי תמונות שיתעלו על התמונות ברשתות החברתיות, וישיגו את סף הריגוש של הצופים משחקת גם היא תפקיד משמעותי.

את ההחלטה אם התוכן מהרשתות ראוי להיות משודר גם על המסך הגדול, והאם השגת המידע  בזמן אמת ראויה - נשאיר למקבלי ההחלטות. אפשר רק לקוות שמערכות העיתונות בישראל ישכילו ללמוד מסיקור הפיגוע בדיזנגוף והביקורת הציבורית שעורר, ולהביא את המידע החדשותי החזותי ברגישות, גם במסגרת התחרות הגוברת בין מהדורות החדשות לבין עצמן ובינן לבין הרשתות החברתיות.

^{לידור איבן}