קשה לספור ברכבת

על הריתמוס שבין ט. כרמי לנמרוד קמר

“בעוד שתי שורות / בעוד שורה אחת / בשורה הזאת” (תומר ליכטש, מתוך “לורם איפסום”).

שנים לפני שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט על "הדרך שלא נבחרה", היו כבר שטענו כי בכל דור רואים בדור הקודם לו דרך שיש למרוד בה או לסטות ממנה. אומרים כי בנים מורדים באבות, נכדים מורדים בבנים, והשירה לעולם מחפשת "דמות אב" - גם לאחר המהפכה הפמיניסטית. בשירה העברית זכה מרד אחד ליתר תשומת לב, כשנתן זך קרא תיגר על נתן אלתרמן כמוביל הזרם המרכזי וסגנונו "ניצח".

אולם במקביל לזך ולחבורתו פעלו גם זרמי משנה לזרם החלופי, כמו יליד שנת 1930 אחר, דן פגיס, יחד עם חבורת שירה שזכתה לפחות פרסום חיצוני, אך נחשבת לאיכותית לא פחות בקרב חובבי שירה רבים. שירתה של החבורה נחשבה לאירופית, פתוחה לעולם, מזוקקת ו-”קריסטלית”, אך גם לכזו היוצרת קונספטים חדשים, כמו כתיבה מנקודת מבט של חפצים, שירים שבתוכם מנגנוני הצפנה, פתיחות לטכנולוגיה ועוד. בין מובילי הקבוצה היה גם יליד סילבסטר 1925, ט. כרמי (שמו הספרותי של כרמי טשרני, שאגב ערך יחד עם חנן חבר את “כל השירים” לפגיס).

כרמי זכה בפרסים רבים וקצר הישגים רבים, אך אינו מוכר בציבור כמו משוררי המיינסטרים. יחד עם זאת, כמעט כל משורר צעיר מציין אותו ואת פגיס כמקורות השראה ראשוניים. ידוע מקרה של משורר צעיר, זוכה פרס “אייזנברג”, שהואשם ע”י טוקבקיסטים בגניבה ספרותית מכרמי, והדיון שהתפתח בשיח המשוררים גילה עד כמה עמוקה השפעתו על הצעירים.

שני דורות לאחר כרמי, כלומר בדרך החלופית לדרך החלופית לו, שב לפעול דור אלטרנטיבי חדש השואב את השראתו הן מן החיים האמיתיים והן מהתפתחות הטכנולוגיה, ובעיקר מן הסוציולוגיה החדשה - “תרבות הרשת”. השירה והחיים של ימינו מתבססים על רשת האינטרנט ועל תקשורת בין-אישית והמונית דרכה. נמרוד קמר היה בין הראשונים לפרסם ספר שירים מבוססי-רשת, ואף שיש המכנים אותו "נון-פואט" ניתן ללמוד משירתו, מפני שהיא מייצגת נאמנה את עידן הקהילתיות היצירתית, בו את מקומו של “היוצר הגאון” תופסות יותר ויותר יצירות קולקטיביות (כמו ויקיפדיה, הוויראלים וכו’).

תיבה / נמרוד קמר

בתקופה שיצאנו

עשיתי כביסה פעם אחת

החלפתי מצעים פעם אחת

נסעתי לבקר את סבתא שלי פעם אחת

שילמתי שכר דירה פעם אחת

רוקנתי את הפח פעם אחת

יצאתי מהעיר פעם אחת

מילאתי את המקרר פעם אחת

התגלחתי אצל הספר פעם אחת

אבל בדקתי אימייל 62,459 פעמים

בכל התיבות

נופים / ט. כרמי

1

ציפור לבנה על נהר ירוק, שתיים,

ואחר-כך שלוש.

עמוד-חשמל אחד, שניים,

שלושה שיחים.

יותר מכך (גגות

ועננים וגבעולים של דשא)

קשה לספור ברכבת,

ולכן אינני מזכיר אותם.

בעצם, אני חושב שארשום

רק ציפור אחת בלבד.

ואולי רק את כנפיה.

שני השירים מתארים התמשכות של זמן. אצל כרמי זהו ההווה ואצל קמר העבר, “התקופה בה יצאנו”. שניהם נוקטים אמצעים אמנותיים כדי להדגיש את ההשתהות. הראשון בהם הוא אמצעי המנייה: כרמי סופר ציפורים מ-1 עד 3, ואז עמודי חשמל ואז שיחים ויותר מכך. קמר מציין רק דברים שבתקופה הנתונה ארעו פעם אחת ויחידה. כל ירידת שורה יוצרת קיטוע מסוים, כדי להשהות את הקליטה, ואז בשורה שאחריה מצפה הקורא להמשכיות מחד, ולהפתעה מאידך. וההפתעה מגיעה, לא לפני שהקורא רואה בעיני רוחו רצף, מנייה, סיווג, ומנסה לעכל את שהמשורר חולק עמו. שמות עצם אצל כרמי, פעולות אצל קמר. אולם מה ניתן ללמוד מאלו ומאלו?

הקונטרה-פונקט מגיע בשני השירים באופן דומה, על-ידי מעבר מתיאורי החוויות לתיאור המקום שבו נמצא הדובר. אצל כרמי מפורט הדבר כבדרך אגב, אך בצורה מפורשת: “קשה לספור ברכבת”. אצל קמר נדרש הקורא למאמץ מחשבתי מסוים כדי להסיק: “אבל בדקתי אימייל 62,459 פעמים”, כלומר הדובר בשיר בילה מול המחשב פרק זמן עצום (ויתכן שיש כאן גם רמיזה לכך שהשיר עצמו מוקלד אל-תוך אותו מחשב, כלומר קמר עדיין שם). על כל פנים, ההנגדה מתחילה בתיאור המקום וממשיכה בניגוד של יחיד-רבים ביחס לכותרת השיר. אצל כרמי הכותרת היא “נופים”, אבל הפעולה הסופית היא “אני חושב שארשום / רק ציפור אחת בלבד. / ואולי רק את כנפיה.”, ואצל קמר הכותרת היא “תיבה” והשיר מסתיים בבדיקת האימייל “בכל התיבות”.

הדמיון אינו מקרי. בשני המקרים מוביל אקט המנייה לשבר: המנייה בה חפץ הדובר - כושלת. כרמי רוצה לרשום הרבה ומסתפק בכנפי הציפור, ולעומתו קמר מנסה לבצע פעולות יומיומיות ונאלץ להיצמד לתיבות הדואר האלקטרוני. אופן בניית השירים מעצים את הכישלון: המנייה משמשת כניגוד למעשה של בחירה. כרמי בוחר שלא לצייר את כל השפע שראה מבעד לחלון הרכבת, אלא רק את הציפור (ואולי רק את כנפיה). קמר מבצע את פעולות היומיום פעם אחת בלבד, אבל את בדיקת האימייל הוא בוחר לבצע מספר פעמים רב. למעשה, בשני המקרים הבחירה היא כפויה, ומהווה כניעה. כרמי נכנע לרצף השועט של האירועים. האדם הנמצא ברכבת יכול להתבונן בכל, אך אינו מסוגל להגיב. אצל קמר הכניעה היא לרשת. הוא נשאב מתוך ציפייה לקבל דבר מה, מתוך הכמיהה שלא לפספס את האימייל בשבריר השנייה בו יגיע, ונכנע לקצב ולזמינות.

בשני המקרים הכניעה היא ריתמית, ומבוססת על פיצול השיר לשני זמנים. אצל כרמי קל להיווכח שיש הווה אחד שמתאר באופן רציף את נסיעת הרכבת, ההווה “המציאותי”. ההווה השני הוא הווה קטוע ומואט לכדי סלואו-מושן, והוא נגזר משבירות השורות. השורות נקטעות בסופן באופן מלאכותי, דבר המחייב את הקורא להפסקות ולשתיקות בתהליך הקריאה, אולי בדומה לעצירות בתחנות הרכבת במהלך נסיעתה. תהליך הקריאה מופרע, השאיפה להתקדם נחסמת, והמילים נחשפות לקורא בקצב הזר ללשון. זוהי למעשה התגלמות של אחד מקסמי השירה - הריתמוס: ניתוק הדיבור השירי מזה ה-”מציאותי”.

אצל קמר המלאכה פשוטה יותר, מפני שהזמן המציאותי הוא עבר, והפעולות נמנות “שלא בשידור ישיר”. ואף-על-פי-כן סוטה הזמן השירי מן הזמן הרגיל באמצעות החזרה על הסיומת “פעם אחת” לאחר כל פעולה. זוהי חזרה האופיינית לעידן האינטרנט, בו פעולות שגרתיות פשוטות רבות חוזרות על עצמן (ניווט לתמונה הבאה, טעינה של רכיב דף וכו’). החזרה היא אלמנט של זיכרון קצר, המאפשר את כריכת השורה הנוכחית לזו הקודמת. זוהי אנלוגיה לפרדיגמת הקהילתיות האינטרנטית, בה כל משתתף מוסיף על קודמו (כמו בפורומים, בצ’אטים ובמיזמי ויקי למשל). הסיומת “פעם אחת” היא שדר שלא מוכן להיאלם, אלא שב וחוזר להטריד את הקורא. זהו הדבק השירי, מחד, שמשמש כריתמוס מנתק כמו אצל כרמי, ומאידך זהו רמז מטרים לקול שמשבש את דעתו של הדובר, קול הגורם לו להתמיד באובססיביות בבדיקת הדואר.

לפיכך, נגלה לעינינו הבדל משמעותי בין שני הדורות מבחינה קצבית. אצל כרמי הזמן חולף נגדו במהירות, כך שהוא אינו מצליח לרשום (במובן הכפול - של כתיבה ושל רישום) אלא שבריר מהמידע אליו הוא נחשף. בחלקו השני של השיר (שאינו מוצג כאן), הכישלון הזה מועצם, מפני שהנסיעה ברכבת המהירה אינה מאפשרת לדובר להתערב בנעשה בחוץ, וכך הוא נותר פסיבי עם יכולת מינימלית לתעד חלק ממה שראה.

לעומתו, אצל קמר מדובר בהישאבות ממשית מן הממשי אל הווירטואלי. קמר אינו מסוגל לנהל מערכת יחסים אנושית מפני שהוא מעניק את מלוא תשומת לבו למחשב, ומבצע רק את הפעולות ההכרחיות שמחוץ לעולם זה. המחשב מפרק את אישיותו של הדובר לתיבות שונות (תיבה אחת לעבודה, אחת לחברים וכו’) וכך אובד קיומו של הדובר במרחב הווירטואלי, והוא הופך מישות אנושית לאוסף פונקציות. שיאו של התהליך הוא בכך שאפילו את המנייה של מספר בדיקות האימייל מבצע המחשב עבור הדובר (כי לא באמת יתכן שהוא ספר עד 62,459, מה שגורם לכך שמספר כזה כלל לא יכול היה להופיע בשירת דורו של כרמי!). העולם כולו נחווה אצל קמר דרך המחשב בקצב של קליקים, שמזכיר אולי תיבת נגינה אלתרמנית, או מטרונום, אך לא מקצבים “טבעיים”. בהנחה שהדובר משלם שכר-דירה פעם בחודש, מדובר בלמעלה מ-2000 בדיקות דואר ביום בממוצע, או בבדיקת אימייל אחת ל-40 שניות במידה שהדובר לא ישן כלל בחודש הזה (או אחת ל-30 שניות עבור 7 שעות שינה ממוצעות בלילה)!

דורו של ט. כרמי גדל בחופש בחירה יחסי, כשההומניות תוקפת את המצפון על הכישלון לשנות דבר-מה בעולם בגלל קצב החיים המהיר, ולעומתו דורו של נמרוד קמר גדל תוך שעבוד (מרצון?) לטכנולוגיות המידע תוך ויתור על אינדיבידואליזם. כל זאת מפני שקצב החיים, ועוד יותר ממנו קצב המידע, הפך למהיר כל-כך עד שחייו של האדם נתונים באופן בלעדי וסיזיפי להתמודדות עם קליטת המידע שלא פוסק מלזרום. מה שמסתתר מאחורי התיאור הזה של קמר הוא הקריאה לקוראים לקום מן המחשב ולפסוע בדרך אחרת, הדרך שלא נבחרה. ואמנם, פחות משנתיים לאחר פרסום שירו של קמר, הייתה קריאה זו לנבואה שהתגשמה בדמותם של הסמארטפונים - טלפונים חכמים שמאפשרים לבדוק את הדואר האלקטרוני גם כשלא נמצאים ליד המחשב, במקביל לביצוע הפעולות היומיומיות.