שנתה הראשונה של מדינת ישראל נפתחה אמנם במלחמה קשה, אך גם בתקופה של ניצחונות ותחושה של הגשמת החזון הציוני בשל העלייה הגדולה. אך כבר ב-1949 התברר כי העלייה ההמונית, חסרת התקדים בתולדותיהן של ארצות הגירה, מזעזעת את המבנה הקיים של החברה הציונית בארץ-ישראל ומאיימת לכאורה גם על מוסדותיה וערכיה. ביישוב הוותיק התפתחו חרדות, שאליהן התלוותה תחושת היכולת להפנות את "החומר האנושי" החדש למשימות ולגומחות חברתיות שהותיקים מאסו בהן. בעקבות כל אלה באו דפוסי יחס ומדיניות שנתנו ביטוי להפרדה ואף להפליה בין ותיקים לעולים, בהם הלך וגדל משקל יוצאי אסיה ואפריקה. תקופת העלייה הגדולה, שנמשכה רק כשלוש שנים וחצי ובמהלכה הוכפל כוחו הדמוגראפי של היישוב הציוני מלפני 1948 – קבעה לשנים רבות את קווי המתאר הבסיסיים של החברה היהודית במדינת ישראל. בסמינר נעקוב אחרי התפתחויות אלה ונתעכב במיוחד על תוצאות התקופה כפי שהתבטאו בפריסה הגיאוגרפית, החברתית והמעמדית של הרוב היהודי. נעמוד גם על גורל המיעוט הערבי בתקופה פורמטיבית זו.