פינוי משכנות עוני בחברה לא טכנולוגית:

המקרה של לגוס (ניגריה) ערב עצמאות 1960

ליאורה ביגון

מכון טרומן

ההיסטוריה של פינוי משכנות העוני שנוצרו בעקבות המהפכה התעשייתית מתוך הערים המרכזיות של אירופה, לרבות בריטניה וצרפת, נחקרה היטב. ההיסטוריה של משכנות העוני בערי אפריקה שמדרום לסהרה, שהופיעו כתוצאה ישירה של העיור הקולוניאלי, זכתה לעומת זאת לתשומת לב מחקרית מעטה ביותר. אמנם יותר מאשר עניין היסטורי, תופעת משכנות העוני באפריקה שמדרום לסהרה כיום מציגה בראש ובראשונה אוסף של בעיות בתחומי התכנון העירוני, הדמוגרפיה, הסוציולוגיה והתברואה. כתוצאה מכך, רוב הספרות מתרכזת בממד האמפירי של אפיון הקשיים והקיפם, ובהצעות ליישום פתרונות בתחומי התכנון העירוני, הסוציולוגיה, התברואה והרפואה.

אימוץ זווית המבט של ההיסטוריה התרבותית באשר לנושא פינוי משכנות העוני בלגוס – העיר המרכזית ביותר במערב אפריקה נוכח גודלה והיקף הפעילות המסחרית בה – חושפת סדרה ארוכה של אי הבנות בין המפנים למפונים שהגיעו לשיאן בשנת 1960, ערב עצמאות ניגריה. אי הבנות אלו מוכיחות את הקשר ההדוק בין התקופה הקולוניאלית תחת השלטון הבריטי לבין התקופה הפוסט-קולוניאלית, קשר המתגלם באופן הטיפול האירוצנטרי בתופעה ובהורשת הערכים הקולוניאליים לאליטה האפריקאית השלטת. הערכים האירוצנטריים באו לידי ביטוי בבעיית ההגדרה של 'משכנות עוני' (slums), בשיקולי היוקרה הלאומית שעמדו פעמים רבות לצד שיקולי התברואה כמניעים לפינוי, ובאופי האלים של הפינוי עצמו כפועל יוצא.

אי ההבנות בין השליטים לנשלטים חושפות גם את חשיבות ההקשר התרבותי בעמידה על עומק הפערים המושגיים והערכיים בין שני הכוחות. פערים אלו הם שהכשילו פעם אחר פעם את הפינוי הפיסי של משכנות העוני, למרות היתרונות הטכנולוגיים של המפנים.

ההתעכבות על הממד התרבותי של פינוי משכנות העוני בניגריה בתקופה הקולוניאלית ובתקופת הדה-קולוניזציה תעשה תוך השענות על מגוון מקורות משניים וראשוניים מבריטניה וניגריה. כחוט השני יעברו בהרצאה שיקולי היוקרה והתדמית הלאומית כמניעים לפינוי בשתי התקופות האמורות, שגרמו עוול יותר מאשר תועלת למעורבים. כפי שנראה, הפינוי של עשרות אלפי אנשים ממרכז לגוס הצפוף ערב העצמאות לווה אמנם בסיוע טכני וכלכלי, אך הוא הוכיח אטימות לצרכים החברתיים של התושבים אותם הממשל רצה "לפתח." התוצאה הייתה, בין השאר, שבירת המסגרת של המשפחה המורחבת, כך שלאחר הפינוי לא היה עוד ניתן לפגוש בלגוס, במהלך יום ממוצע, כעשרים קרובי משפחה.