טיפוגרפיה עברית: ייצור גופנים ועיצוב אותיות מגוטנברג ועד ימינו, מאת סיון טולדו

טיפוגרפיה עברית: מאמרים — ייצור גופנים ועיצוב אותיות מגוטנברג ועד ימינו

ייצור גופנים ועיצוב אותיות מגוטנברג ועד ימינו

סיון טולדו
2002

ארבעה גורמים מרכזיים משפיעים על צורת האותיות שאנו קוראים:

הצורה הבסיסית של כל אות, שיש לשמור עליה על מנת שניתן יהיה לזהות את האות; הקורא מצפה, למשל, שצורת האות ריש תהיה פחות או יותר זוית ישרה שפינתה בצד ימין למעלה.
כוונות ומטרות מעצב האות, שמושפעות בדרך כלל במידה גדולה ממסורות ארוכות שנים ומהרגלי הקריאה של המעצב עצמו ושל קוראים אחרים. למשל, לרוב אותיות הדפוס העבריות תגים קטנים שפונים למעלה בכתף הימנית של כל אות. מקור התגים הללו הוא במשיכת הקולמוס הראשונה בכתיבה כל אות בכתב יד, והם מצויים בכתבי יד עבריים למעלה מאלף שנה. כמו כן, אות שמיועדת לשמש כאות למודעות מסחריות, למשל, תעוצב בצורה שונה מאות שמיועדת לספרי קריאה.
טכנולוגיות יצור הגופנים ותהליך הסדר (סידור אותיות בודדות לטקסטים שלמים). למשל, מרחב האפשרויות שעמד בפני מעצב שמכין אות עופרת שונה במידה ניכרת ממרחב האפשרויות שעומד בפני מעצב שמכין אות לגופן דיגיטלי למחשב.
הטכנולוגיה שבה מציגים את האותיות על משטח הקריאה, בין אם האותיות מודפסות על ניר, על שלט, או מוצגות על מסך טלוויזיה או מחשב.

מטרת מאמר זה היא להסביר כיצד שני הגורמים האחרונים משפיעים על עיצוב האותיות. לשם כך, המאמר מסביר את התפתחות תהליכי הכנת הגופנים, הסדר, והצגת האותיות החל בהמצאת הדפוס ועד ימינו, וכיצד תהליכים אלו השפיעו על צורת האות.

שיטת הדפוס של גוטנברג

יוהן גוטנברג פיתח את תהליך הדפוס בסביבות שנת 1450. לפני פיתוח הדפוס, הדרך המעשית היחידה לשכפול טקסטים היתה העתקתם ביד. התהליך שפיתח גוטנברג, ושתוך שנים מעטות הפך לנפוץ בכל אירופה, היה מבוסס על שלושה מרכיבים עיקריים: שיטה יעילה ליציקת כמות גדולה של אותיות בודדות מסגסוגת עופרת, שיטה לסידור אותיות העופרת לכלל דפים שלמים של טקסט, ושיטת דפוס שאיפשרה לשכפל את גלופות המתכת שנוצרו מסידור האותיות על דפי נייר. תהליך הדפוס של גוטנברג נשמר ללא שינויים מהותיים במשך כארבע מאות שנה; שינויים בתהליך החלו לקרות רק מהמאה התשע עשרה. (אם כי צורת אותיות הדפוס הלטיניות השתנתה באופן מהותי במהלך ארבע מאות השנים הללו.)

בשורה העליונה, משמאל לימין: גלופת פלדה של אות, הטבעתה בגוש נחושת והתוצאה, אמהה חתוכה, ואות עופרת יצוקה. בשורה התחתונה: תבנית מתפרקת ליציקת אותיות.

החלק החדשני והמורכב ביותר בדפוס של גוטנברג היה שיטת יציקת האותיות. את צורת האות היו חורטים על קצהו של מוט מפלדה רכה. לאחר החריטה היו מחשלים את הפלדה, וכעת האות חקוקה בקצהו של מוט מפלדה ששמו רושמת. את צורת האות מטביעים בעזרת הרושמת בגוש נחושת, מתכת רכה יותר מהפלדה המקושחת. בשלב הבא חותכים את גוש הנחושת כך שמתקבל מלבן נחושת שהאות מוטבעת בו, שנקרא אמהה. אמהה כזו ניתן להכניס לתוך תבנית מתפרקת, רב פעמית. סוגרים את התבנית על האמהה ויוצקים לתוכה עופרת נוזלית. העופרת ניתכת בטמפרטורה נמוכה יחסית, ולכן היא מתאימה ליציקה, ומאידך היא קשה מספיק על מנת לשמור על צורתה תחת הלחץ של מכבש הדפוס. הגובה של כל האמהות של אות דפוס בגודל מסוים זהה, על מנת שניתן יהיה לסדר מהן שורות אותיות זו מעל זו, אך הרוחב של כל אות יכול להיות שונה. זמן קצר לאחר היציקה האות מתקררת ומתקשה. אז פותחים את התבנית, האות נופלת מתוך, וניתן לצקת בתבנית אות נוספת.

מיקום האותיות בתיבת אותיות לטיניות. המחיצות של אותיות נפוצות גדולות יותר מהשאר, על מנת לספק מלאי מספיק של כל אות.

לאחר שיוצקים מספר גדול של אותיות, ניתן לסדר מהן דפים. הסַדָר היה מכניס אותיות בודדות בזו אחר זו למקל שחרוץ בו חריץ שרוחבו כגובה האותיות. לאחר שסודרה שורה שלמה, הסדר מעביר אותה ממקל הסידור למסגרת של הדף. על מנת להקל על תהליך הסידור, האותיות היו שמורות בתיבות מיוחדות, מחולקות למדורים שבכל אחד מהם עותקים של אות מסויימת, למשל אלף. על מנת להקל על הסדר, מיקום המדור של אות מסויימת היה קבוע בכל התיבות הללו. גופנים של אותיות לטיניות היו מאוחסנים בדרך כלל בשתי תיבות, עליונה, שהכילה אותיות רבתיות (capitals) ותחתונה, שהכילה אותיות קטנות, ומכאן הכינויים upper case ו-lower case לאותיות הרבתיות והקטנות. לאחר שהדף המסודר הודפס במספר עותקים מספיק, ניתן היה לפרק אותו ולהחזיר את האותיות לתיבות. תהליך הסדר הזה נקרא סדר־יד.

תבנית של דף שלם או של שני דפים מסודרת באופן כזה היא למעשה גלופה של הדף, גלופה שמורכבת ממספר גדול של גלופות קטנטנות שכל אחת מהן מייצגת אות אחת. את התבניות היו מכניסים למכבש דפוס מעץ, מורחים את תבנית הדף בדיו, מניחים דף נייר על התבנית, ומפעילים לחץ בעזרת סיבוב בורג. הלחץ מעביר את הדיו לנייר, וניתן לחזור על התהליך להדפסת עותק נוסף של הדף. תהליך כזה, של הדפסה בעזרת גלופה, נקרא דפוס בֶלֶט.

אותיות הדפוס הראשונות ניסו לחקות בצורתן אותיות של כתבי יד. המגמה הזו נבעה מההיכרות של ציבור הקוראים עם אותיות אלו, מההיכרות של חורטי האותיות עם אותיות אלו, ואולי גם מרצון לשוות לדברי הדפוס צורה של כתבי יד. גוטנברג והמדפיסים שקמו אחריו בגרמניה חיקו אותיות גותיות, צורת אות לטינית שהיתה בשימוש כמעט בלעדי בגרמניה עד שנות השלושים של המאה העשרים, אך לא היתה בשימוש נרחב כמעט בשום מקום אחר. אותיות הדפוס הלטיניות, בצורה שאנו מכירים, התפתחו בעיקר באיטליה במהלך המאה החמש עשרה. אותיות הרבתי הם העתקים נאמנים למדי למקור לאותיות חקוקות באבן מהתקופה הרומית; האותיות הקטנות מבוססות על אותיות כתב יד קרולינגיות; והאותיות הנטויות מבוססות על אותיות כתב יד איטלקיות (ולכן נקראות italics). צורת האותיות הזו התפשטה במהירות בכל מערב אירופה, פרט כאמור לארצות הגרמניות.

לתהליך יציקת האותיות הייתה השפעה גדולה על התפתחות צורת האות במאות השנים שלאחר המצאת הדפוס.

ראשית, את צורת האותיות קובעים על ידי חריטה בפלדה. זהו תהליך שונה לגמרי מכתיבת אות בקולמוס ודיו או מחקיקת אות באבן, שני תהליך הכתיבה העיקריים שקדמו להמצאת הדפוס. אחד ההבדלים העיקריים בין חריטה בפלדה ובין כתיבה בקולמוס הוא שבפלדה ניתן לחרוט קוים דקים מאוד ועדינים מאוד, בעוד שבזמן העתקה של טקסט ארוך בקולמוס ודיו נוזלית קשה לכתוב אותיות עם קווים דקים ועדינים. השוני הזה, שחורטי האותיות נעשו יותר ויותר מודעים לו והעיזו לנצל אותו יותר ויותר, גרם לשינוי הדרגתי בצורת האותיות, שינוי שבא לשיאו בסוף המאה השמונה עשרה עם הופעת האותיות המכונות “מודרניות”. אותיות אלו מזוהות יותר מכל עם המדפיס ומעצב האותיות האיטלקי Bodoni, אבל גם עם הצרפתים Didot ו-Fournier. האותיות המודרניות משלבות קווים עבים עם קווים דקים מאוד ואין בהן שום זכר לזוית הנטיה של הקולמוס. מהאותיות של תקופת גוטנברג, שניסו לחקות כתבי יד, עבר העולם לאותיות שמבקשות דווקא להדגיש את העובדה שהן חרוטות בפלדה, לשוות לטקסט מראה מכני במקום מראה של כתב יד.

שנית, כל אות מיוצגת בתוך מלבן, ושכל המלבנים בגובה זהה. עצם העובדה שכל אותיות האלף בטקסט זהות, כל אותיות הבית זהות וכך הלאה, שונה באופן מהותי מכתב יד, שבו כל אות שונה במקצת. חלק מהשינויים באותיות בכתב יד מכוונים. הסופר יכול, למשל, להאריך מעט את הבסיס של האות בית במילה “בית” על מנת שלא ליצור רווח אופטי גדול מדי בין הבית לתו בגלל היוד הקצר, או שהוא יכול למתוח או לכווץ אותיות לקראת סוף השורה על מנת להשיג אורך שורה קבוע. כמובן שחלק מהשינויים באותיות אינם מכוונים ונובעים פשוט מחוסר היכולת של הסופר לחזור בדיוק על אותה צורה פעמים רבות. השינויים בצורת האותיות, גם המכוונים וגם הבלתי מכוונים, גרמו מצד אחד לקשיים בזיהוי האותיות על ידי הקוראים, אבל מצד שני למראה דינמי ומעניין של הדף. באות דפוס יצוקה אין כמעט שינויים בין עותקים של אותה אות (פרט לשינויים קטנים כתוצאה מחוסר אחידות של הדיו והנייר ושל לחץ מכבש הדפוס), ולכן מעצב האותיות נדרש ליצור מנגנונים אחרים ליצורת טקסטורה מעניינת על הדף. אחד המנגנונים החשובים לכך כבר הוזכר, המעבר ההדרגתי לאותיות מודרניות בעלות קונטרסט גבוהה בין קוים עבים ודקים.

מכיון שכל אות נתונה במלבן קבוע, לא ניתן לקרב אותיות כפי שיכול לעשות סופר. ניתן להרחיק אותיות על ידי שימוש ברווחי עופרת דקים, אך ריווח כזה אינו מעשי בסידור טקסט ארוך ולא השתמשו בו. (כן השתמשו בתהליך זהה להגדלת הרווח בין השורות, מכיון שזה מצריך רק הכנסת מפריד אחד אחרי כל שורה ולא מפריד אחרי כל אות). על מנת לחפות על כך, מעצבי אותיות דפוס נטו לעצב אותיות שסובלות פחות משוליים קבועים. נחשוב, למשל, על האות בית. סופר יכול בדרך כלל לכתוב אותה עם “זנב” ארוך למדי, מכיון שניתן לחפוף מעט בין הזנב הזה ובין אותיות קודמות כמו ריש, דלת או וו. באות עופרת, לא ניתן לחפוף ולכן מעצב יטה לקצר את הזנב על מנת שלא ליצור רווח גדול בין האות הקודמת והגוף של האות בית.

השפעה חשובה שלישית של תהליך יציקת האותיות על צורתן נובעת מהעובדה שצורתן נחרטה ישירות על מוט הפלדה ששימש להטבעת האמהה. האות נחרטה על ידי אומן ישירות בגודלה הסופי, בסביבות שני מילימטר. לא ניתן היה לצייר אות מוגדלת ולחרוט לפיה אות קטנה. בשל כך, מי שעיצב את האות היה במקרים רבים החרט, ולא מעצב אחר. גם כאשר עבד החרט לפי הוראות של מעצב או בעל בית דפוס, הוא תרגם את הוראות המעצב כמיטב יכולתו לתהליך החריטה, אבל זה אינו תרגום מכני חסר פניות. כמו כן, כאשר היה צורך ליצור גופנים של טיפוס אות מסויים במספר גדלים, למשל רגיל לטקסט וקטן להערות שוליים, כל גודל נחרט בנפרד, ואות אלף של הגודל הקטן לעולם אינה בדיוק עותק מוקטן של אלף בגודל הגדול. עובדה זו, שנראית אולי כפגם בתהליך, היא למעשה מעלה. העובדה שכל גודל נחרט בנפרד אפשרה לחרט להתאים את טיפוס האות לגודלה. אות גדולה לכותרות, למשל, ניתן להצר בלי לפגוע בקריאותה, וניתן לחרוט אותה עם קונטרסט גבוהה מאוד בין קווים עבים לדקים, על מנת לשוות לה מראה אלגנטי. אות לטקסט שוטף, מאידך, תחרט רחבה יותר ובעלת קונטרסט נמוך יותר, על מנת לשוות לה מראה יציב יותר, להבטיח שתודפס כראוי, ולהשיג קריאות גבוהה. החרט יכול היה ליצור אותיות מותאמות לגודלן תוך כדי שמירה על אחידות העיצוב. תהליך החריטה הוא אולי ממושך ויקר, אבל מכל מוט פלדה ניתן להטביע אמהות רבות ומכל אמהה ניתן לצקת אותיות עופרת רבות, וכל אות עופרת משמשת להדפסת טקסטים רבים, כך שהעלות הזו נספגת על ידי השימוש הרב בתוצרי החריטה.

גם לתהליך הדפוס עצמו יש השפעה על צורת האות המתקבלת על הדף ועל עיצוב האות. עד המאה התשע עשרה, תהליך הדפוס עצמו התבצע במכבש ידני ועל נייר ודיו גסים יחסית. העובדה שמכבש הדפוס היה ידני הובילה למהירות הדפסה נמוכה וללחץ נמוך על האותיות והנייר. אי לך, גם אותיות עדינות יחסית לא נשחקו מהלחץ והמהירות, וגם קוים דקים הספיקו להעביר דיו לנייר לפני שהוסר הלחץ. מצד שני, הדיו והנייר גרמו להתפשטות מסויימת של הדיו על הנייר, התפשטות גדולה מזו שאנו רגילים אליה היום על נייר מצופה (נייר “כרום”). התפשטות הדיו גרמה לכך שקו דק באות העופרת השאיר קו פחות דק על הנייר, שזויות חדות התרככו מעט, ושהאות המודפסת עבה יותר באופן כללי מתבנית העופרת שמדפיסה אותה.

מלכודות דיו. מימין, אות עברית מהגופן דרוגולין עבה, אות מתכת מהמאה התשע עשרה. משמאל, האות הלטינית L מגופן ממשפחת Bell Centenial, משפחת גופנים שעוצבה במיוחד להדפסת מדריכי טלפון. מלכודת הדיו בולטת הרבה יותר באות הלטינית, מכיון שהיא תוכננה לשימוש במצבים של התפשטות דיו רבה

שיפורים בנייר ובדיו הפחיתו את החשיבות של התפשטות הדיו, אולם גם כיום זהו גורם חשוב במצבים מסויימים, ביחוד בהדפסה מהירה של אותיות קטנות על נייר מאיכות נמוכה, כמו למשל בהדפסת עתונים ומדריכי טלפון. הבעיה העיקרית אינה רק שקוים מתעבים בהדפסה, אלא גם שדיו מצטברת לכתמים בנקודות חיבור של שני קווים. מעצבי אותיות מתגברים על בעיה זו על ידי שימוש ב”מלכודות דיו”, כפי שרואים באיור. מלכודת הדיו היא חלל לבן בנקודת החיבור של שני הקוים, חלל שמפחית את כמות הדיו באיזור ומונע כתם דיו בשטח שצריך להשאר לבן. החלל עצמו מתמלא בדיו שגולשת מהשטחים השחורים הסמוכים. כמובן שאותיות כאלה אינן מתאימות לשימוש בגודל גדול או בטכנולוגיות דפוס שאין בהן התפשטות דיו משמעותית, מכיון שאז מלכודות הדיו ישארו לבנות והאות תיראה פגומה. מלכודות דיו הן דוגמא בולטת במיוחד להתאמת צורת האות לטכנולוגיית הדפוס.

נסכם את השפעת הטכנולוגיה הזו על צורת האותיות:

לחרט האותיות היה לעיתים קרובות חלק חשוב בעיצובן, והוא התאים את העיצוב לגודל האות.
ההכרה בשוני שבין כתיבה ביד ובין דפוס, וכן הרצון להשיג מראה דף דינמי עם אותיות משוכפלות, הביאו בהדרגה לעיצוב אותיות בעלות קוטרסט גבוה.
דפוס הבלט הידני לא שחק את האותיות במהירות אבל התפשטות הדיו ריככה מעט את צורת האותיות.
התפשטות הדיו מצריכה לעיתים שימוש במלכודות דיו באות, גם כיום.

המאה התשע עשרה: דפוס מכני, סדר מכונה, וסוגים חדשים של דברי דפוס

המאה התשע־עשרה הביאה עמה את המהפיכה התעשייתית שבה מוכנו ענפי ייצור רבים. תהליכי המיכון השפיעו על עיצוב הגופנים בשתי דרכים.

ראשית, מכונות חדשות שינו את כל הטכנולוגיות הקשורות בדפוס, כולל ייצור גופנים, סדר, ודפוס. הטכנולוגיות החדשות יצרו אפשרויות חדשות, אבל גם יצרו מגבלות חדשות, ובמשך הזמן האפשרויות והמגבלות החדשות הביאו גם לחידושים בתחום העיצוב. את המכונות החדשות והשפעתן על האותיות נסקור בהמשך.

שנית, מיכון איפשר לייצר מהר יותר ובעלות נמוכה יותר מגוון גדול של מוצרים. את המוצרים צריך למכור. על מנת למכור צריך לפרסם. הצורך החדש לפרסם הביא לפיתוח סוגי אותיות חדשים, אותיות שמושכות את העין לפרסומת, גם אם אינן אלגנטיות או קריאות.

הסוג החשוב ביותר של אותיות שנולד במאה ה־19 מהצורך לפרסם הוא האותיות חסרות התגים (sans serif). אותיות אלו מתאפיינות, כמובן, בחוסר תגים, אבל לרוב גם בעובי קו אחיד פחות או יותר ובצורות גיאומטריות. כיום אנו רגילים לאותיות מסוג זה ומעריכים את יופיין, אבל כאשר הן נכנסו לשימוש הן הדהימו (אולי אפילו הגעילו) את הציבור, ולכן נקראו בתחילה "מפלציות" (grotesque; עד היום יש משפחות גופנים שנקראות כך, כמו Akzidenz-Grotesk). אותיות עבריות חסרות תגים לא יוצרו עד המאה ה-20. במאה העשרים עוצבו האותיות חסרות התגים מרים, חיים, אהרוני, ורבות נוספות אחרי קום המדינה.

סוגים אחרים של אותיות לטיניות שפותחו בשל הצורך למשוך את עין הקורא הם אותיות עם תגים עבים במיוחד (slab serif או Egyptian) ואותיות דקורטיביות מסוגים שונים, כגון אותיות חלולות. גם לסוגים אלו לא היתה השפעה על עיצוב אותיות עבריות במאה ה-19, וגם בהמשך השפעתן היתה מוגבלת.

מכונות חדשות לענף הדפוס הומצאו והוכנסו לשימוש החל בשנת 1800. המכונות הראשונות שהומצאו היו מכבשי דפוס חדשים. בתחילה הומצא מכבש דפוס ידני מברזל, וזמן קצר מאוחר יותר, ב-1814, הומצא מכבש דפוס גלילי מופעל בקיטור. המכבשים החדשים, בייחוד אלו המופעלים בקיטור (ולאחר מכן בחשמל) איפשרו להדפיס במהירות גבוהה ובלחץ גבוה.

מכונת ליינוטייפ

תהליכי ייצור הגופנים והסדר נשארו ללא שינוי במהלך רוב המאה ה-19. היכולת להדפיס במהירות גבוהה, והצורך הגובר בדברי דפוס הביאו לכך שתהליך הסדר, שנשאר ידני, הפך לצוואר בקבוק בתעשיית הדפוס. הבעייה נפתרה בסביבות שנת 1885, כאשר שני ממציאים הוציאו לשוק מכונות סדר מכניות. המכונה הראשונה שיצאה לשוק, הליינוטייפ, איפשרה לסדר להקליד במקלדת שורה שלימה. ההקלדה גרמה לאמהות המתאימות ליפול מתוך מחסנית לתוך תבנית של שורה. כאשר המפעיל סיים להקליד שורה, המכונה יצקה עופרת מותכת לתוך תבנית השורה עם האמהות המסודרות. לאחר שהשורה התקררה יצאה מהתבנית, האמהות חזרו באופן אוטומטי למחסנית. מכונת הליינוטייפ אפשרה לסדר טקסט באופן מהיר הרבה יותר. המכונה השנייה, המונוטייפ, השתמשה במנגנון דומה, אבל עם שני הבדלים חשובים. ראשית, המכונה איפשרה לסדר ולצקת דף שלם בבת אחרת, והיא איפשרה למפעיל להזיז באופן חופשי למדי את האותיות הבודדות, מה שאיפשר, למשל, לסדר בה טקסטים מתימטיים עם חזקות, שורשים וכדומה. שנית, המונוטייפ היתה מורכבת משני חלקים נפרדים, מקלדת שניקבה סרט נייר עם הוראות סדר, ומכונת יציקה שקראה את הסרט ויצקה גלופה של דף בהתאם להוראות. העברת המידע בסרט נייר אפשרה לבצע תיקונים בקלות (בסרט הנייר) ואפשרה בהמשך גמישות רבה, כמו למשל לשלוח את המידע שבסרט בקו טלפון ולאפשר למחשב לייצר את הסרט המנוקב. עוד שתי חברות החלו לייצר מכונות סדר דומות מאוחר יותר, אינטרטייפ שייצרה מכונות דמויות ליינוטייפ, ו־Ludlow שייצרה מכונות ליציקת שורות כותרת.

ההמצאה החשובה השלישית הייתה המצאת הפנטוגרף, גם היא בשנות ה-80 של המאה התשע עשרה. הפנטוגרף הוא מכשיר הקטנה, שאיפשר למפעילו לחרוט רושמת של אות קטנה על ידי מעקב אחרי קווי המתאר של איור מוגדל של האות. גם לפנטוגרף היה תפקיד חשוב בייעול תהליכי הדפוס. כל אות שנוצקה לתוך אמהה במכונת ליינוטייפ או מונוטייפ שימשה להדפסת דף בודד, וברגע שלא היה צורך בגלופת הדף האות הייתה מותכת. זה גרם לשחיקה מואצת של האמהות. ייצור אמהות רבות, להחלפת השחוקות, גרם לבלי של הרושמות, ונוצר צורך ברושמות חדשות. גם אותיות שנוצקו לסדר יד נשחקו מהר מבעבר, בגלל הלחץ והמהירות הגבוהים של מכבשי הדפוס החדשים. הפנטוגרף הוזיל את עלות ייצור הרושמות והאמהות ובכך סייע להאצת תהליכי הסדר והדפוס.

הפנטוגרף גם איפשר למעצב גרפי שלא היה חרט אומן לעצב אותיות שהותקו בדיוק רב לרושמות, ללא אינטרפרטציה של החרט. האפשרות החדשה הזו איפשרה ליותר אנשים להכנס למעגל עיצוב האותיות ותרמה לגיוון סוגי האותיות.

ההתפתחות הטכנולוגית כשלעצמה לא הביאה לשיפור באותיות עצמן במהלך המאה ה-19. להיפך, המכונות החדשות גרמו לירידה באיכות האותיות המודפסות. במידה מסויימת, הירידה באיכות דברי הדפוס במאה ה-19 נבעה מדגש מופחת על איכות ודגש מוגבר על כמות; דגשים אלו היו אופייניים לתקופה. אבל הירידה מאיכות נגרמה גם מכך שסוגי האותיות הישנים לא התאימו למכונות החדשות, והם גם לא הותאמו להם עד תחילת המאה ה-20. האותיות מהטיפוסים המודרניים, שמאופיינות בקוים עדינים מאוד, לא התאימו להדפסה במהירות גבוהה ועל נייר חלק יותר מבעבר: הקווים העדינים הודפסו באופן דק מדי או שנעלמו כליל.

גם לפנטוגרף ולטכנולוגיות הקטנה והגדלה שבאו לאחריו היה חלק בירידת איכות האותיות. לפני המצאת הפנטוגרף, חרט האותיות היה מתאים את האותיות לפי גודלן בזמן החריטה. הטכנולוגיות החדשות גרמו לכך שאותיות בכל הגדלים נוצרו מאותם קווי מתאר. כיום רק משפחות גופנים ספורות מכילות גופנים מותאמים לגודל האות.

גורם נוסף שתרם לירידת איכות האותיות היא מגבלות טכניות שמכונות הסדר החדשות הציבו בפני הסדרים. המכונות החדשות הופעלו על ידי מקלדות שבחרו אמהות ממחסנית. מספר הסימנים השונים היה מוגבל על ידי מספר המקומות במחסנית ומספר המקשים במקלדת. כמו כן, האותיות היו צריכות להיות במספר מידות רוחב מוגבל. בסדר־יד אין מגבלות כאלו; הסדר יכול להשתמש במספר גדול של סימנים שונים ביחד, אם מגופן אחד או ממספר גופנים, ולכל אות יכול להיות רוחב אחר, הרוחב המתאים לה ביותר. התוצאה הבולטת ביותר של המגבלות החדשות היתה נטייה להגביל את מספר הגופנים השונים בכל דף לשניים, שכן בדרך כלל כל מחסנית כללה שני גופנים, למשל רגיל ועבה, או רגיל ונטוי, או בעל תגים וחסר תגים.

האותיות עצמן הותאמו למכונות החדשות במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. הגופן הראשון למעשה שהותאם כך היה האות Plantin שנחתכה לסדר־מכונה על ידי חברת מונוטייפ. האות התבססה על אותיות עתיקות, אך עובתה כדי שבהדפסה מודרנית, עם מעט התפשטות דיו, תיראה דומה לאות המקורית, שבתקופת עיצובה התפשטות הדיו הייתה ניכרת. אותיות רבות נוספות הוכנו למכונות החדשות, בתחילה על ידי התאמת אותיות ישנות ובהמשך על ידי עיצוב אותיות חדשות, שהמוכרת ביניהן היא Times Roman.

טכנולוגיות לא־דיגיטליות במאה העשרים: דפוס אופסט, סדר צילום, ואותיות מעתק

בתחילת המאה העשרים נכנס לשימוש תהליך דפוס חדש, שבמהלך המאה החליף כמעט לגמרי את דפוס הבלט. דפוס אופסט (offset) מבוסס על העברת תמונת הדף ללוח פלדה דק, בדרך כלל בתהליך צילומי, בדומה לפיתוח של תמונה. לוח התמונה מורכב על גליל במכונת הדפוס ומעביר את תמונת הדף לנייר. היתרון העיקרי של דפוס האופסט הוא במהירות, שנובעת מכך שניתן להרכיב את לוח הפלדה על גליל, להבדיל מגלופת בלט שטוחה. אבל דפוס אופסט מאפשר להגיע גם לדיוק גבוה יותר מדפוס בלט, תכונה משמעותית במיוחד בהדפסות צבע, שבהן כל דף מודפס ארבע פעמים, כל פעם בדיו בצבע אחר.

בשנים הראשונות, היו מכינים לוחות הדפסה לאופסט על ידי סידור דפים מאותיות עופרת, ביד או במכונת סדר. את גלופת הדף המסודר היו מדפיסים על נייר, מצלמים את הנייר, ואת הנגטיב היו מפתחים על לוח הדפסה מפלדה.

לתהליך האופסט עצמו לא היתה השפעה גדולה על האותיות, אבל הוא גרר בעקבותיו שינויים בתהליך הסדר, והם כן השפיעו על האותיות. בדפוס בלט מסדרים אותיות מתכת ומהן מדפיסים ישירות על נייר. בדפוס אופסט, התהליך כלל חמישה מרכיבים במקום שניים: אותיות המתכת המסודרות לדף, דף הנייר שהודפס בבלט, הנגטיב, לוח הפלדה, ורק לבסוף הנייר המודפס. תהליך זה אינו יעיל, ושתי טכנולוגיות חדשות איפשרו לייעל אותו.

הטכנולוגיה הראשונה, שנכנסה לשימוש אינטנסיבי בשנות החמישים, הייתה סדר־צילום. בסדר צילום, האותיות מיוצגות על ידי תמונה שלהן על סרט צילום. בדרך כלל, כל האותיות מיוצגות על גבי סרט צילום אחד, למשל בעיגול, על דיסק. מכונת הסדר בוחרת אות בודדת וחושפת אותה לנגטיב במקום המתאים. לאחר מכן המכונה תחשוף את האות הבאה בטקסט במקום הבא בדף וכך הלאה. הטכנולוגיה איפשרה סדר מהיר יותר מהמכונות המכניות, איפשרה במקרים מסויימים לסדר מתוך סרטי הנייר הקיימים, ויצרה ישירות נגטיב, ללא צורך בדפוס בלט בכלל.

לסדר־צילום היו השפעות חיוביות ושליליות על האותיות. שני היתרונות של סדר־צילום היו היכולת לקרב או להרחיק אותיות באופן חופשי (kerning), והיכולת לעוות אותיות באופן אופטי. המרחק בין אותיות מתכת נקבע על ידי השוליים שלהן, קשה להרחיק אותן ובלתי אפשרי לקרב. בסדר־צילום ניתן לקרב אותיות או להרחיקן על מנת לקבל כל תוצאה רצוייה, עד אותיות נוגעות זו בזו. זה איפשר לרווח טקסט בצורה אחידה יותר, למשל להקטין את הרווח בין האותיות הלטיניות A ו-V, או בין העבריות ריש וגימל (הריש פתוחה למטה משמאל והגימל בולטת למטה ימינה). היכולת לקרב מאוד אותיות איפשרה גם למעצבים גרפיים ליצור כותרות עם אותיות צפופות מאוד, אופנה שרווחה בעיקר בשנות השבעים. מערכות של עדשות ומראות איפשרו למכונות סדר צילום להגדיל, להקטין, ולהטות אותיות מתוך תבנית קבועה של אות. האפשרות להגדיל ולהקטין באופן מדוייק דומה לאפשרות הגלומה בפנטוגרף, וכמוהו גרמה להיעלמות אותיות מותאמות לגדלים מסויימים. היכולת להטות אותיות "חסכה" את הצורך לעצב אותיות מוטות, אם כי התוצאה של הטייה אוטומטית לא היתה מוצלחת.

החסרון הגדול של סדר צילום, בייחוד בתחילת הדרך של הטכנולוגיה, היה פוקוס לא מדוייק. את הנגטיב יצרו על ידי חשיפה לאותיות מוכנות מראש. החדות של הנגטיב, ושל התוצאה המוגמרת, תלוייה הייתה לא רק בחדות תבנית האותיות, אלא בפוקוס מדוייק במערכת האופטית של מכונת הסדר. מכונות רבות לא הגיעו לפוקוס מדוייק והתוצאה הייתה אותיות מטושטשות.

טכנולוגיה חשובה נוספת הייתה אותיות המעתק, אותיות מודפסות על פילם שקוף, שניתן להעבירן למשטח אחר, בדרך כלל נייר, על ידי שפשוף צידו הלא מודפס של הפילם (dry transfer lettering). החברה הידועה ביותר שייצרה אותיות כאלה היתה Letraset. את האותיות היו מעבירים לנייר אחת אחת ואת הנייר מצלמים לנגטיב. תהליך הסדר היה איטי הרבה יותר מאשר בסדר־צילום או סדר־מכונה בעופרת, שבהם פשוט הקלידו את הטקסט, והוא הצריך לצלם את הנייר על מנת ליצור נגטיב, אבל היה לו יתרון חשוב. מכיון שהתהליך התבצע בצורה ידנית, כמו סדר־יד, ולא דרש תאימות לאיזה שהן מכונות, ניתן היה להכניס לשוק אותיות חדשות בקלות, בלי שיהיה צורך להתאימן למכונות מסויימות ובלי שיהיה צריך להתקין אותן במכונות. מעצב או סדר יכול היה פשוט לבחור גליון של אותיות שנראו לו מתאימות לפרסום מסויים ולהשתמש בהן. השילוב של איטיות בשימוש עם גמישות עצומה הביא לכך שאותיות מעתק שמשו בעיקר לכותרות ומודעות, ולא לטסקט רצוף.

הקלות שבה ניתן היה לייצר סוגי אותיות חדשות לסדר־צילום ולאותיות מעתק, לעומת התהליך של הכנת אותיות לסדר של אותיות עופרת, הביא לגידול גדול במספר האותיות שעוצבו והוכנסו לשימוש בשנות השישים, השבעים, והשמונים, גם בעברית.

סדר דיגיטלי, התפתחות הגופנים הסטנדרטיים, והוצאה לאור שולחנית

ייצוג דיגיטלי של האות אלף. ניתן לראות את קווי המתאר של האות ואת הפיקסלים שהמחשב החליט לחשוף או לצבוע.

העידן הדיגיטלי בתחום הדפוס והאותיות החל באמצע שנות השישים. מכונות סדר חדשות ייצגו את תבנית האותיות לא על ידי אותיות על פילם, אלא בזכרון של מחשב. במקום לחשוף בנגטיב אות שלמה בבת אחת, מתבנית על גבי פילם, מכונות הסדר החלו לחשוף פיקסלים בודדים (ריבוע קטן מאוד על המשטח). אות מורכבת ממספר גדול של פיקסלים שיש לחשוף. מחשב שומר את תבנית הפיקסלים שיש לחשוף בכל אות, ומנגנון אופטי חושף את הפיקסלים הדרושים בהתאם לאות שרוצים להציג, ובמקום הנכון. מערכות מתקדמות יותר שמרו ייצוג מתימטי של קווי המתאר של האות במקום תבנית של פיקסלים, מה שאיפשר שוב להגדיל או להקטין אותיות באופן אוטומטי. בייצוג כזה, המחשב מחליט איזה פיקסלים נמצאים בתוך קווי המתאר ויש לחשוף אותם, ואיזה נשארים בחוץ.

המכונה שחושפת את הפיקסלים בהתאם להוראות המחשב נקראת imagesetter, ותהליך ההמרה של תמונת הדף הנדרשת למטריצה גדולה של פיקסלים נקרא raster image processing או RIP.

הדור הראשון של מכונות הסדר הדיגיטליות חשפו פיקסלים בעזרת שפופרת קתודית, דומה בעקרון פעולתה לשפופרת של מסך טלויזיה או מחשב, שבהן ניתן לשלוט על קרן אלקטרונים. הדור השני של המכונות הללו משתמש בלייזר על מנת לחזוף פיקסלים.

אל מכונות הסדר הדיגיטליות שחושפות פילם הצטרפו עוד טכנולוגיות דפוס דיגיטליות, שכולן מיועדות להפוך מטריצה של פיקסלים לדף מודפס. הטכנולוגיות המוכרות ביותר הן מדפסות הלייזר והזרקת הדיו. שני סוגי המדפסות הללו הומצאו בשנות השבעים ונכנסו לשימוש נרחב בשנות השמונים. שני הסוגים מאפשרים להדפיס ישירות על נייר, ללא צורך בנגטיב, לוח דפוס, או מכונת דפוס. גם איכות ההדפסה (הרזולוציה) אינה משתווה לזו של פילם ואופסט, אם כי איכות ההדפסה של מדפסות משתפרת בהתמדה. החסרונות הגדולים של מדפסות, בהשוואה למכונות דפוס, הם האיטיות כאשר יש צורך לייצר מספר עותקים גדול, והעלות הגבוהה יחסית לדף.

טכנולוגיה דיגיטלית נוספת שאולי תהיה דומיננטית בעתיד היא ייצור ישיר של לוח דפוס, ללא שימוש בנגטיב (direct to plate).

עד אמצע שנות השמונים, כל מערכת סדר דיגיטלית השתמשה בפורמט מיוחד לה לייצוג הגופנים. חלק מהמערכות ייצגו ישירות את הפיקסלים שצריך לחשוף, ובהן ייצוג האותיות היה קשור לרזולוציה של המערכת. במערכות אחרות הייצוג היה של קווי המתאר ולא היה תלוי ברזולוציה, אבל עדיין לכל מערכת כזו היה ייצוג משלה לגופנים.

באמצע שנות השמונים התחילה חברת אדובי (Adobe) לשווק תוכנת RIP. התוכנה קיבלה ייצוג של דפים בשפת מחשב מיוחדת לכך, בשם פוסטסקריפט (PostScript), ובנתה מכל דף מטריצת פיקסלים להדפסה על פילם או נייר. השפה, שהגדירה כיצד מייצגים דף, פורסמה ברבים ואיפשרה לפתח תוכנות סדר סטנדרטיות, שכולן ייצרו דפים מתוארים בפוסטסריפט. המוצרים הראשונים שהכילו תוכנת RIP כזו היו מדפסות הלייזר של חברת אפל ומכונות לייצור פילמים של חברת ליינוטייפ, אך תוך זמן לא רב עברה רוב תעשיית מדפסות הלייזר ומכונות הפילם לשפת הפוסטסקריפט, מה שאפשר לכל תוכנת סדר לעבוד עם כל מדפסת או מערכת דפוס. בשנים הראשונות שמרה אדובי על הפורמט של גופני הפוסטקריפט בסוד, והייתה המקור היחידה למעשה לגופנים למערכות פוסטסריפט (אדובי פרסמה פורמט פומבי לסוג מסויים של גופנים, שהפיק תוצאות טובות במערכות דפוס אבל לא במדפסות לייזר, שהרזולוציה שלהן הייתה נמוכה בהרבה). בשנת 1989 פיצחה חברה אחרת, ביטסטרים, את הפורמט והחלה לשווק גופנים, ובעקבות כך פרסמה אדובי את הפורמט של כל סוגי גופני הפוסטסקריפט.

בתחילת שנות התשעים פיתחה חברת אפל, במיזם משותף עם מייקרוסופט, פורמט סטנדרטי נוסף לגופנים, גופני טרוטייפ (TrueType). הפורמט שונה בפרטים טכניים רבים מפורמט הפוסטסקריפט, אך כיום אין הבדל גדול מבחינת המשתמשים: בשני הפורמטים ניתן להשתמש למעשה בכל מערכת מחשב ובכל מדפסת. בעקבות שיתוף פעולה בין אדובי ומייקרוסופט, נכנס כעת לשימוש פורמט סטנדרטי שלישי, OpenType, שמאחד למעשה את שני הפורמטים ומוסיף להם תכונות חדשות, שנסקור בהמשך.

הסטנדרטיזציה של הגופנים הדיגיטליים יצרה אפשרות לפתח ולהפיץ סוגי אותיות חדשים בעלות נמוכה בהרבה מעלות הפיתוח בטכנולוגיות קודמות. תוכנות שעלותן כמה מאות דולרים לכל היותר מאפשרות למעצבים לפתח גופנים מקצועיים שניתן להשתמש בהם בכל תוכנות הסדר. היכולת לפתח אותיות בעלות נמוכה איפשרה למעצבים לפתח מספר חסר תקדים של סוגי אותיות חדשים; כיום מוצעים למכירה עשרות אלפי גופנים לטיניים, ומאות גופנים עבריים. לשפע החדש הזה נלוותה ירידה דרסטית במחירי הגופנים, שעומד כיום על כמה עשרות דולרים לגופן לכל היותר. לירידה הזו במחיר, שנבעה מהגידול בהיצע, אבל גם עם כריכת גופנים ביחד עם תוכנות סדר ועיבוד תמלילים, יש השפעה שלילית על הכדאיות של פיתוח סוגי אותיות נוספים, בייחוד אותיות לטקסט שוטף, שפיתוחן ממושך בהרבה מפיתוח אותיות ראווה ושהביקוש להן נמוך יותר. מאידך, הירידה במחיר מאפשרת ליותר אנשים לרכוש גופני איכות ובכך מגדילה את הביקוש.

מה הייתה השפעת הטכנולוגיות הדיגיטליות על עיצוב האותיות? ההשפעה העיקרית נבעה מהסרת רבים מהאילוצים שטכנולוגיות קודמות כפו על האותיות. בטכנולוגיות דפוס דיגיטליות, המחשב יכול להחליט על הצבע של כל פיקסל, ברזולוציה גבוהה מאוד. ניתן לקרב או להרחיק אותיות, להשתמש במגוון סימנים גדול באותה שורה, לבחור תבנית אות בהתאם לגודלה, וכן הלאה. חלק לא מבוטל מהאותיות החדשות שעוצבו ניסו לנצל את האפשרויות החדשות (שחלקן היו קיימות בסדר־יד, אבל לא בסדר־מכונה ובסדר־צילום). משפחות אותיות לטיניות חדשות, כגון Minion ו-ITC Bodoni, למשל, כוללות גופנים לגדלים שונים של אותיות, או אפילו גופנים שמתאימים עצמם אוטומטית לכל גודל שהוא (בטכנולוגיית Multiple-Master). סוגי אותיות רבים כוללים מגוון גדול של סימנים מיוחדים, כגון אותיות רבתי מסולסלות לקישוט, אותיות רבתי מוקטנות להדגשה, ספרות מיוחדות לשימוש עם אותיות קטנות וספרות אחרות לאותיות רבתי, ספרות בריווח קבוע לטבלאות וספרות בריווח פרופורציוני לטקסט שוטף, ועוד. גופנים רבים כוללים הוראות ריווח מיוחדות לאלפי זוגות אותיות, שיש לשנות אל הריווח ביניהן כשהן באות זו אחרי זו (kerning pairs). המגמה הזו אינה ניכרת בינתיים בגופנים עבריים; אולי בעתיד יפותחו גופנים עבריים כאלה, ואולי השוק הקטן יחסית ימנע זאת.

השפעה משנית של הטכנולוגיות הדיגיטליות על האותיות נבעה מהרזולוציה הנמוכה של מדפסות לייזר והזרקת דיו. המדפסות הראשונות מסוג זה פעלו ברזולוציה של 300 פיקסלים לאינץ' (רוחב וגובה כל פיקסל בערך 0.085 מילימטר). גם כיום, כחמש עשרה שנה מאוחר יותר, מדפסות ברזולוציה של 600 פיסלים לאינץ' עדיין נפוצות מאוד, וגם במדפסות שמסוגלות לרזולוציה גבוהה יותר מדפיסים לעיתים קרובות ברזולוציה נמוכה יותר משום שכך הן מדפיסות מהר יותר. רזולוציות אלו נמוכות משמעותית מהרזולוציה שבה מכינים פילמים לדפוס, שהיא לפחות 1200 פיקסלים לאינץ', ולעיתים קרובות 2400 או יותר. במשך שנים, כל הטקסטים שהודפסו על ידי משתמשים ביתיים ומשרדיים, וגם הגהות של מעצבים גרפיים שהכינו דברי דפוס והדפיסו אותם תחילה על מדפסת משרדית, כולם הופקו ברזולוציה נמוכה. מספר פיקסלים קטן מדי באות יכול לשנות באופן משמעותי את צורתה, אבל לא כל אות מושפעת באותה מידה מרזולוציה נמוכה. אותיות קטנות או בעלות מאפיינים עדינים מושפעות לרעה יותר מאשר אותיות גדולות או אותיות שאין בהן מאפיינים דקים במיוחד. על מנת להתמודד עם מצב זה, עוצבו אותיות חדשות שמטרתן היתה קריאות ודיוק גם ברזולוציה נמוכה. בין המשפחות הראשונות שעוצבו במטרה זו היתה Lucida (ובהמשך "אחותה" Lucida Fax, שמיועדת, כפי שמעיד שמה, בעיקר לפקסים, שהרזולוציה שלהם נמוכה במיוחד). משפחות אחרות מסוג זה כוללות את ITC Stone Informal ואת Le-Monde Courier, למשל. גם כאן, לא ידוע לי על אותיות עבריות שעוצבו במיוחד במטרה זו.

מכיון שטכנולוגיות דיגיטליות מאפשרות לצבוע כל פיקסל במשטח לחוד, ניתן לחשוב שאין אילוצים רבים על תכנון גופנים דיגיטליים. אולם יש אילוצים כאלה, משתי סיבות עיקריות. סיבה אחת היא הסטנדרטיזציה של הגופנים. פורמט דיגיטלי סטנדרטי מאפשר לכל גופן לעבוד עם כל מחשב וכל תוכנה, אבל הוא מגביל את מתכננו לתכונות שהפורמט תומך בהן. גופני טרוטייפ ופוסטסקריפט, למשל, תומכים בקירוב או הרחקת זוגות אותיות מסויימים. אבל הם אינם תומכים בהרמת או הורדת אותיות, ואינם תומכים בניקוד בעברית, כלומר אין דרך לכלול בגופן באופן סטנדרטי מידע שיורה למחשב היכן למקם סימן ניקוד מתחת לאות. הפורמטים הללו, שתוכננו בארצות הברית, תומכים באופן טוב למדי בתכונות טיפוגרפיות שדרושות לטיפוגרפיה לטינית, אבל ככלל אינם תומכים בתכונות שדרושות לשפות לא לטיניות, כמו מיקום ניקוד בעברית וערבית, ועוד. לעיתים, מפתחי תוכנה או מפתחי גופנים חשים שתכונה מסויימת היא כה חשובה, שכדאי לוותר עבורה על הסטנדרטיזציה, וכדאי לייצר גופנים שעובדים עם תוכנה מסויימת בלבד (או שעובדים עם כל תוכנה באופן בסיסי, אבל התכונות המיוחדות שלם זמינות רק בתוכנות מסויימות). שתי דוגמאות לכך הן גופנים ערביים של DecoType, שרק תוכנות מסויימות מסוגלות לנצל בצורה אופטימלית, ועזר הניקוד למקינטוש "מפיק ודי", שמאפשר למקם ניקוד בדיוק, אבל לא בצורה תקנית.

גישה אחרת מנסה להרחיב את הפורמט הסטנדטי כך שיתמוך בתכונות נוספות. עד כה נעשו שלושה נסיונות משמעותיים בתחום זה, והשניים הראשונים נכשלו. חברת אפל הרחיבה את פורמט הטרוטייפ לפורמט בשם TrueType-GX. חלק מגופני ה-GX ניתנים לשימוש גם כגופני טרוטייפ רגילים, אם כי ללא ניצול התכונות המיוחדות שלהם, וגופני GX אחרים אינם גופני TrueType חוקיים. ייצור גופנים בטכנולוגיה זו היה קשה למדי, וגרם לכך שנוצרו עבור הטכנולוגיה מספר קטן מאוד של גופנים, חלקם על ידי אפל עצמה ועוד מספרים קטנים על ידי ביטסטרים וליינוטייפ. מיעוט הגופנים גרם למפתחי תוכנה שלא לתמוך בפורמט, וכתוצאה מכך אין כמעט תוכנות שתומכות ביכולות המיוחדות של הגופנים הללו. ביצה ותרנגולת.

חברת אדובי הרחיבה את פורמט גופני הפוסטסקריפט לפורמט בשם MultipleMaster, שאיפשר למשתמשים ליצור מגוון כמעט אין סופי של ווריאציות של אותיות מגופן אחד. הגופן היחיד מכיל למעשה כמה גרסאות של כל אות, והווריאציות הן ערבובים של האותיות הללו. כך למשל גופן יכול להכיל גרסה דקה ועבה של כל אות, והמשתמש יכול ליצור כל גרסת ביניים. הצירים האופיינים שגופני MultipleMaster של אדובי סיפקו הם עובי, רוחב, וגודל אופטי (כלומר התאמת העיצוב לגודל אות מסויים). גם גופני MultipleMaster קשים מאוד לייצור ורק אדובי עצמה ייצרה כאלה (למרות שעורכי גופנים מאפשרים לייצור אותם). מכיון שאדובי גם מייצרת תוכנות סדר ועימוד, יש תוכנות חשובות שתומכות בגופנים אלו. למרות שיש גופנים איכותיים כאלו, ושיש תוכנות שתומכות בהן, לא נוצר להם שוק משמעותי וגם אדובי הפסיקה לפתח אותם.

הנסיון השלישי להרחיב את הפורמטים הסטנדרטיים מתרחש ממש כעת, והוא מבקש לאחד את גופני הפוסטסקריפט והטרוטייפ ולהוסיף להם תכונות נחוצות. התכונות החשובות שהפורמט החדש מוסיף הן שליטה מתוחכמת במיקום של כל סימן, החלפת אותיות, ויישור שורה מתקדם. השליטה במיקום הסימנים מאפשרת, למשל, למקם ניקוד בעברית וערבית, לסדר שפות הודיות, וכדומה. החלפת אותיות מאפשרת לגופן להכיל אותיות מסולסלות או סוגים שונים של ספרות שהמשתמש יכול לבחור. יישור השורה המתקדם מאפשר, למשל, ליישר שורות בערבית על ידי מתיחה של אותיות במקום הגדלת הרווחים בין המילים. גורלה של הטכנולוגיה הזו לא ברור עדיין, אבל מאחוריה ניצבת תמיכה מסיבית של מייקרוסופט ושל אדובי, כך שיש לה אולי יותר סיכוי מלקודמותיה.

הצגת טקסט על מסכים מחשב וטלוויזיה

טקסט באותיות קטנות על מסך המחשב.ארבע השורות העליונות מציגות טקסט בגודלו האמיתי, בגובה של כ-12 פיקסלים. ארבע השורות התחתונות מציגות הגדלה של אותה תמונה בדיוק. ניתן לראות את ההשפעה הדרמטית של הרמזים, אות ההשפעה של ההחלקה.

הבעיות שנובעות מרזולוציה נמוכה קשות במיוחד באותיות שמוצגות על מסכי מחשב וטלוויזיה. הרזולוציה של מסכי מחשב היא בסביבות ה-100 פיסלים לאינץ, תלוי בגודלם וברזולוציה שקובעים להם, והרזולוציה של טלוויזיות נמוכה בהרבה.

החשיבות של קריאות על המסך עלתה מאוד בגלל האינטרנט. לפני מהפכת האינטרנט, אנשים לא קראו טקסטים ארוכים ממסך. רוב הטקסטים הארוכים שטופלו במחשב היו מיועדים להדפסה. גלישה באינטרנט העלתה מאוד את כמות הטקסטים שאנשים קוראים על המסך, ובעקבות זאת את חשיבות הטיפוגרפיה והקריאות עליו.

הרזולוציה הנמוכה מציבה שתי בעיות בפני יצרן הגופנים. ראשית, בגלל המספר הקטן של הפיקסלים בכל אות, המיקום של כל פיקסל חשוב, וטעות בפיקסל בודד עשויה לעוות מאוד את צורת האות. שנית מכיון שהפיקסלים רבועים, צביעתם בשחור ולבן יוצרת קוים אלכסוניים בעלי "מדרגות", במקום קווים חלקים.

הפתרון הראשון לבעיית מיעוט הפיקסלים היתה שימוש בתבניות פיקסלים קבועות מראש (bitmap fonts). מעצב אותיות פיתח אות לכל גודל דרוש ולכל רזולוציה דרושה, על ידי עריכה ידנית של הפיקסלים בכל אות. לגישה זו חסרונות רבים, כגון העדר גופנים לגדלים אחרים והעבודה הדרושה לעריכת הגופנים ביד. אבל גישה זו לפחות מנעה את הצורך להחליט באופן אוטומטי על הפיקסלים שצריך לצבוע על סמך קווי המתאר; ברזולוציות גבוהות ניתן לבצע החלטות אוטומטיות כאלה בצורה סבירה, אבל לא ברזולוציות נמוכות.

הפתרון השני, שנמצא בשימוש גם היום, מבוסס על רמזים (hints). הרמזים הינם מידע אודות צורת האות בנוסף לקווי המתאר שלה. התוכנית במחשב שתפקידה לייצר את תבניות הפיקסלים של אותיות משתמשות במידע הנוסף על מנת לייצר תבניות פיקסלים קרובות יותר לכוונת מעצב האות. בגופני פוסטסקריפט, שפותחו ראשונים, הרמזים הינם הצהרתיים. מעצב האות מצהיר על תכונות מסויימות של האות, והמחשב משתמש בהצהרות הללו על מנת להציג את האות. למשל, המעצב יכול להכריז ששני החללים הלבנים בתוך האות הלטינית m (או באות העברית שין) צריכים להיות בגודל שווה. הצהרה כזו תגרום למחשב לבחור את רוחב החללים להיות שניהם שני פיקסלים, או שניהם שלושה, אבל לא אחד שניים ואחד שלושה, גם אם השוואתם מביאה לרוחב אות לא נכון.

הרמזים בגופני טרוטייפ שונים לחלוטין. בגופנים כאלה, המעצב, או ליתר דיוק מהנדס הרמזים (בדרך כלל אדם שאינו מעצב האות), כותב תוכנית מחשב שמזיזה את קווי המתאר של האות בהתחשב במספר הפיקסלים באות. כל למשל ניתן להזיז את קווי המתאר של האות וו בעברית כך שיעברו בדיוק על גבולות בין פיקסלים, כך שרוחב הקו יהיה מספר פיקסלים שלם. קיימים כלים גרפיים לתכנון רמזים כאלה, אבל זהו עדיין תהליך מורכב מאוד.

הרמזים בגופני פוסטסקריפט הם פשוטים להכנה, אבל לא ניתן לשלוט בעזרתם בדיוק בתבנית הפיקסלים שתיווצר בכל גודל. הרמזים בגופני טרוטייפ קשים להכנה, אבל מסוגלים לשלוט בכל פיקסל. התוצאה של מצב זה היא שגופני טרוטייפ טובים נראים על המסך טוב יותר מגופני פוסטסקריפט, אבל גופני טרוטייפ גרועים (כלומר ללא רמזים קפדניים) נראים פחות טוב על המסך מגופני פוסטסקריפט.

טכנולוגיה אחרת פותחה על מנת להתמודד עם ה"מדרגות" שקווים אכסוניים יוצרים כאשר הם מוצגים במספר פיקסלים נמוך. הטכנולוגיה, שנקראת החלקת גופנים (font smoothing או antialiasing) מציגה את האות לא רק בשחור ולבן, אלא גם בגווני ביניים. פיקסל שמכוסה כולו על ידי קווי המתאר של האות יצבע בשחור, פיקסל שכולו מחוץ לאות יצבע בלבן. אבל פיקסל רבוע ש־25% ממנו מכוסה על ידי האות יצבע באפור בהיר, ערבוב של 25% שחור עם 75% לבן. באופן מפתיע אולי, הצגה כזו נראית לעין האנושית נכונה יותר מאשר הצגה בשחור ולבן בלבד, למרות שאנו יודעים שהעצם שמוצג הוא שחור על רקע לבן. החלקה כזו משפרת את מראה האות, בייחוד כאשר אין רמזים איכותיים, אבל גם כאשר יש כאלו. מאידך, החלקה הופכת את שולי האות לאפורים והאות ניראת לעין מטושטשת. מייקרוסופט, למשל, משתמשת בגופנים שמוחלקים רק מגודל מסויים, בסביבות 11 נקודות. גופנים עם רמזים איכותיים, כמו Arial, מזיזים את קווי המתאר לפני ההחלקה לגבולות של פיקסלים במידת האפשר, ובגופנים כאלה שוליים של קווים אופקיים לחלוטין או אנכיים לחלוטין יוצגו תמיד בשחור ולבן, גווני אפור יחליקו רק קווים אלכסוניים או מעוגלים. זהו המצב האידאלי בהחלקת גופנים.

לאחרונה פותחו טכנולוגיות החלקה מתקדמות יותר עבור מסכי LCD, שבהם כל פיקסל מורכב למעשה משלושה פיקסלים מלבניים קטנים זה לצד זה, אחד ירוק, אחד כחול, ואחד אדום. ניתן לסיים קו אנכי של אות בגבול בין שני תתי פיקסלים כאלה. הפיקסל האחרון של האות, שבו דלוק תת פיקסל אחד או שניים, הוא פיקסל צבעוני, ולא שחור או אפור, אבל על ידי שינוי הצבע של פיקסלים סמוכים ניתן לבטל את תחושת הצבע שהפיקסל הזה מקרין. הטכנולוגיה הזו מגדילה פי שלוש את הרזולוציה בכיוון האופקי, ומאפשרת להשיג תחושת חדות גבוהה לטקסט. במסכי שפופרת קתודית אין הפרדה מרחבית טובה בין הצבעים בכל פיקסל ולא ניתן, ככל הנראה, להשתמש בטכנולוגיה זו. מיירוסופט כללה טכנולוגיה זו בחלונות XP, תוך שימוש בשם המסחרי ClearType, וחברת אדובי כללה את הטכנולוגיה בגרסה 5 של אקרובט.

למגבלות שנובעות מהרזולוציה הנמוכה של מסכים יש השפעה עצומה על האותיות שאנו משתמשים בהן. מיעוט יחסי של גופנים בעלי רמזים מעולים, שנראים טוב על מסך, מצמצם מאוד את מגוון הגופנים שאנשים נוטים להשתמש בהם. הדבר נכון במיוחד בדפי אינטרנט, שמיועדים לקריאה מהמסך ולא להדפסה. הבעיה מתעצמת גם בגלל שדפי אינטרנט מוצגים בגופנים הזמינים במחשב הקורא, ולא בגופנים הזמינים במחשב שבו עוצב הדף (בניגוד מוחלט לשימוש בגופנים בדפוס). טכנולוגיות להטמעת גופנים בתוך דפי אינטרנט לא צלחו, בינתיים לפחות. אולם הנטייה להשתמש במספר גופנים מצומצם גולשת לעיתים גם למסמכים מודפסים במעבד תמלילים, כיון שהכותב מחבר את המסמך באותו גופן שבו יודפס, והוא מעדיף להשתמש בגופן ברור בזמן חיבור המסמך.

יש גם סוגי אותיות ששום רמז או החלקה לא יביאו לקריאות על המסך. גופנים בעלי חללים פנימיים קטנים, למשל, כמעט לעולם לא יראו טוב על מסך ברזולוציה נמוכה. גם גורם זה מקטין את מגוון האותיות שנעשה בהם שימוש אינטנסיבי במחשב.

השפעה אחרת, אם כי מוגבלת בינתיים, היא עיצוב גופנים במיוחד עבור מסכי מחשב. הגופנים הידועים ביותר מסוג זה הם הגופנים הלטיניים (כולל יוונית וקירילית) Georgia ו־Verdana, שחברת מייקרוסופט הזמינה במיוחד לצורך זה אצל מעצב אותיות מנוסה, ושהרמזים שלהם הוכנו באופן קפדני. גופנים לטיניים אחרים מטיפוס זה הם Agfa Screen ו־Tiresias. גופנים מיוחדים לקריאות על מסכים מפותחים גם עבור מכשירים עם מסכים קטנים, כמו טלפונים סלולריים ומחשבי כף יד.

סיכום

צורת האות שאנו קוראים מושפעת בעיקר מהצורה הבסיסית של אותיות האלף־בית וממטרות וכוונות מעצב האותיות, אך גם לטכנולוגיה יש השפעה על האות. כל טכנולוגיה לייצור גופנים ולשכפול טקסטים מציבה מגבלות ומסירה מגבלות אחרות, שטכנולוגיות קודמות הציבו. הצגת אותיות על מסך מחשב כיום, למשל, מסירה רבות מהמגבלות שהיו על הצבת האותיות ועל מגוון הצבעים שניתן להשתמש בהם, אבל מציבה מגבלות חדשות בגלל הרזולוציה הנמוכה.

האותיות שמשתמשים בהם בתקופה נתונה מושפעות לא רק מהטכנולוגיות ששימשו ליצירת האותיות והטקסט, אלא גם מהסטוריה בת מאות או אלפי שנים של טכנולוגיות קודמות. כאשר נכנסת טכנולוגיה חדשה לשימוש, אותיות קודמות, שעל פניהן ניכרות השפעות של טכנולוגיות קודמות, מותאמות לטכנולוגיה החדשה. התהליך הזה, של התאמה מתמדת לטכנולוגיות חדשות, משאיר באותיות מאפיינים של טכנולוגיות קודמות, ומשום כך, על מנת להבין הבנה מלאה את צורת האותיות, עלינו להבין לא רק את הטכנולוגיות החדשות, אלא גם את קודמותיהן. אני מקווה שמאמר זה מסייע בכך.

ראשי

אותיות

מעצבים

מאמרים

תוכנות

קישורים

סיון טולדו, כל הזכויות שמורות. עודכן לאחרונה בתאריך ‏14/05/2003