Concierto Barroco
por Alejo Carpentier
De plata los delgados cuchillos, los finos tenedores; de plata los platos donde un árbol de plata labrada en la concavidad de sus platas recogía el jugo de los asados; de plata los platos fruteros, de tres bandejas redondas, coronadas por una granada de plata; de plata los jarros de vino amartillados por los trabajadores de la plata; de plata los platos pescaderos con su pargo de plata hinchado sobre un entrelazamiento de algas; de plata los saleros, de plata los cascanueces, de plata los cubiletes, de plata las cucharillas con adorno de iniciales... Y todo esto se iba llevando quedamente, acompasadamente, cuidando de que la plata no topara con la plata, hacia las sordas penumbras de cajas de madera, de huacales en espera, de cofres con fuertes cerrojos, bajo la vigilancia del Amo que, de bata, sólo hacía sonar la plata, de cuando en cuando, al orinar magistralmente, con chorro certero, abundoso y percutiente, en una bacinilla de plata, cuyo fondo se ornaba de un malicioso ojo de plata, pronto cegado por una espuma que de tanto reflejar la plata acababa por parecer plateada...—“Aquí lo que se queda —decía el Amo—. Y acá lo que se va.” En lo que se iba, también alguna plata —alguna vajilla menor, un juego de copas, y, desde luego, la bacinilla del ojo de plata—, pero, más bien, camisas de seda, calzones de seda, medias de seda, sederías de la China, porcelanas del Japón —las del desayuno que, vaya usted a saber, tomaríase, a lo mejor, en gratísima compañía—, y mantones de Manila, viajados por los anchísimos mares del Poniente. Francisquillo, de cara atada, cual lío de ropas, por un rebozo azul que al carrillo izquierdo le pegaba una hoja de virtudes emolientes, pues el dolor de muelas se lo tenía hinchado, remedando al Amo, y meando a compás del meado del Amo, aunque no en bacinilla de plata sino en tibor de barro, también andaba del patio a las arcadas, del zaguán a los salones, coreando, como en oficio de iglesia: “Aquí lo que se queda... Acá lo que se va.” Y tan bien quedaron, a la puesta del sol, los platos y platerías, las chinerías y japonerías, los mantones y las sedas, guardados donde mejor pudieran dormir entre virutas o salir a larguísimo viaje, que el Amo, aún de bata y gorro cuando le tocara ponerse ropas de mejor ver —pero ya hoy no se esperaban visitas de despedida formal—, invitó al sirviente a compartir con él un jarro de vino, al ver que todas las cajas, cofres, huacales y petacas quedaban cerrados.
|
קונצ'רטו בארוקו - מאת אַלֵחוֹ קַארפֵּנטִיֵיר
תרגם מספרדית: ליאו קורי
הסכינים הדקים עשויים מכסף, וגם המזלגות העדינים; מכסף הצלחות שעץ הכסף החקוק בקיעור הכסף שלהן ניקז אליו את הרטבים של תבשילי הבשר; מכסף קערות הפרי הבנויות משלושה טסים עגולים, שרימון כסף מכתיר מִמָּעַל; מכסף הכדים הרקועים בידי צורפי הכסף; מכסף עשויות צלחות הדגים המקושטות בגוף דג נפוח המרחף מעל סבכה של אצות; המלחיות מכסף, מפצחי האגוזים מכסף, הגביעים מכסף, מכסף הכפיות המעוטרות בראשי תיבות .... וכל המטען הזה הלך ונישא במתינות ובמקצב קבוע, בהקפדה רבה שהכסף לא יקיש בכסף, אל תוך האופל החרישי של ארגזי העץ, של מכַלים בהמתנה, של תיבות סגורות במנעולים עוצמתיים, תחת מבטו הפקוח של האדון לבוש החלוק, שהרעיש בַכסף מדי פעם כאשר השתין ברוב אמנות ובזרם מדויק, שופע ומצלצל, אל תוך סיר לילה עשוי כסף שתחתיתו מעוטרת בעין שובבה רקועה בכסף, אשר לפתע התעוורה מקצף שמעוצמת השיקוף שלו בכסף נראה היה בסופו של דבר כי הוא עצמו עשוי כסף ... "לכאן כל מה שנשאר ולשם כל מה שהולך". ובין החפצים שנועדו ללכת היה גם מעט מן הכסף—כמה מערכות כלים קטנות, מערכת כוסות, וכמובן אותו סיר לילה עטור עין-הכסף—אבל בעיקר חולצות משי, תחתוני משי, גרבי משי, מצעי משי מסין, כלי חרס מיפן,—כל מה שיאה לקראת ארוחת הבוקר הנכספת אשר, לך תדע, ייתכן כי יסעד שם בחברת בני לוויה ענוגים במיוחד—וגם רדידים שנארגו בְּמַאנילה ועשו את דרכם בַיַמוֹת רחבות הידיים של מחוזות השקיעה. פְרָנְסִיסְקִיוֹ—פניו קשורים כצרור בגדים ברעלה כחולה שהצמידה תערובת עלים משככים ללחיו השמאלית הנפוחה מכאבים בַטוחנות—התאמץ לחקות את אדונו ולהשתין לקצב השתנתו, לא אל תוך סיר כסף, כמובן, אלא אל תוך פנכת חרס פשוטה, בזמן שהתהלך אף הוא בין החצר לבין מסדרון הקשתות, בין המרתף לבין הטרקלינים, וזימר לעצמו כְמֶזַמר בזמן המיסה בכנסיה: "לכאן כל מה שנשאר ולשם כל מה שהולך". והִנה לעת שקיעה, כל התכולה אוחסנה כבר כַיאֶה—הצלחות וכלי הכסף, הבדים הסינים והכלים היפנים, הרדידים ובדי המֶשי, כולם ארוזים לקראת שינה הגונה בין פתיתי נסורת, או מוכנים למסע הארוך הצפוי—עד כי האדון, עודו לבוש חלוק ומצנפת בשעה שנהוג בה לְבוּש הדור יותר (אבל ממילא איש אינו צפוי עוד להגיע היום להיפרד באופן רשמי), הזמין את שַרתו לחלוק עמו קנקן יין, בראותו את כל הארגזים, המכלים, התיבות והמזוודות, סגורים ומסוגרים כהלכה.
|